הוא ראה מולו דמות אדם בא בימים, זקנו הלבן ועיניו הטובות הבהיקו מולו כמו מתוך זרקור אור, הוא אמר: "בני, בני, עור נא. ועשה את שצריך אתה לעשות, על חטאי ראש השנה דאז!" "אבל איך אעשה?" השיב מתוך החלום. "התעמת, בוא אל המקום וראה מה לעשות לנכון, האל חפץ בצדקך, בכך תמצא נשמתי מנוחה" אמר בעל הזקן בנועם אברום הקיץ שטוף זיעה מן החלום, אשתו ישנה שנת ישרים. הוא קם מן המיטה, ניגש למטבח והכין לעצמו כוס תה חם. אחר ישב אל השולחן וזכרונות עלו בו. בן 14 היה אברום בעת שנשלח משכונת המצוקה אל כפר הנוער הדתי. אביו ואמו חסכו כסף די הצורך ועבדו שעות נוספות על מנת לכלכל את אברום ולשלם את לימודיו על מנת שיביא גאווה למשפחה כולה, כבן בכור מבין שלוש. אברום היה צעיר תוסס ולא הסתדר עם המסגרת הפנימייתית קפדנית ששררה בכפר הנוער. המורים הקפדניים והקשוחים נהנו "לקטול" במבחנים ובכך הרסו את המוטיבציה של התלמידים הצעירים ושמו לאל את מאמציהם להשיג ציונים טובים, שהרי גילם הצעיר של התלמידים וההורמונים המשתוללים בגופם המתפתח דחקו אותם לברוח מן הלימודים ועתה הוסיפו הציונים הגרועים לזלזול התלמידים. מבין המורים היה המורה לתלמוד יוצא הדופן. היה זה הרב שעיה איסר, אדם חשוך ילדים שעבר את מדורי הגיהנום של השואה ואיבד את כל משפחתו, הוא התחתן בשנית אך לא זכה לראות פרי בטן. אדם חביב היה שעיה, בין פרקי הגמרא היה מפזם לעצמו נעימות ביידיש פולנית, נעימות מבית אבא שנעלם והוכחד. בעת ימות הקיץ היה נגלה המספר המקועקע על זרועו, מספר של אדם אשר עבר את מחנות ההשמדה ויכל להם. התלמידים אהבו אותו ואת נימוסיו ודרך לימודו המעניינת, היה הוא מתייחס לתלמידים כאל בנים והיה מזמין את המצטיינים שבהם אל ביתו בעיר הגדולה. אברום שטם את המורים האחרים אך אהב את שעיה איסר ובייחוד את תפילתו אצל העמוד בעת תפילות השבת. והנה קרבו ימי ראש השנה שאותם בילו התלמידים בכפר הנוער, אברום היה בן 16 והיה בשיא גיל הטיפש עשרה שלו. ביום הראשון של ראש השנה נשאר אברום במיטתו וראה כיצד כל הנערים עולים אל בית הכנסת להתפלל. הוא נשאר שעה ארוכה הסתובב מעט בין הצריפים והלך לטייל ברחבי העיר הסמוכה כשהוא מביט נכחו ברחובות ההומים מתפללים או עוברי אורח. לאחר מכן חזר בשעת הצהריים אל חדר האוכל ואכל עם החוזרים מן התפילה בלי שירגישו בו. הוא ראה את שעיה עושה קידוש וחזר למיטתו ולחדרו. ביום שלמחרת עשה את הדבר שנית, אך לפנות ערב כמו עברה בו רוח קרב או שטות. הוא ניגש אל הצריפים חדר חדר, פתח את הארונות אחד אחד ושלה מן הארנקים שמצא את השטרות שהיו בהם. כך עבר מצריף לצריף ושלה חזור ושלוה.בשלב זה אסף אברום כמאה שקלים. בחדר שאליו נכנס כרגע היה תלמיד השוכב במיטה מפני שהיה חולה, הוא שם לב לאברום... אברום הביט סביב וראה את התלמיד, רעיון הבריק בראשו: "נשלחתי על ידי המדריך אריק, הוא ביקש שתעלה לאכול בחדר האוכל" אמר תלמיד כיתה ט' מיהר להתלבש והלך מיד אל חדר האוכל. אברום ציפה בחשש, הוא מישש את השטרות שבכיסו וטווה תירוץ -עברתי ליד הצריף שמעתי השתעלות וחשבתי שמישהו עוד נמצא בחדר ולא בא לאכול. לאחר כחמש דקות הגיע התלמיד החולה לבדו ואמר: "המדריך קורא לך שתסביר לו למה אמרת לי לבוא" "תישאר כאן ותגיד לו שלא ראית אותי" פסק אברום "אוקיי" השיב התלמיד ושב למיטתו. עתה הפסיק אברום את המסע שלו וחישב הכיצד להטמין את הכסף. הוא עבר בין שורת ברושים אשר סימנה את קצה כפר הנוער והטמין את הממון תחת אבן גדולה, לאחר מכן שב אל בית הכנסת ולא חש טיפת צער על מעשהו- גניבה בעצם ראש השנה!, אלא רק פחד מפני הבאות,ובעיקר חשש מפני הנער שמא יעלה על העניין ויזמר, או מן המדריך שיתשאל את הנער. כששב עם התלמידים לצריפים בקעו קריאות תדהמה מן התלמידים, נעשתה גניבה! והכפר סער אברום שאל את אחד התלמידים בתמימות מעושה מה אירע: "אל תשאל, גנבו את הכסף מהארנקים! אבל הגנב מוזר! ווקמן עמד לו מול העיניים והוא לא לקח אותו!" אברום היה עצבני, הוא חשש שיעלו עליו ואז יזמנו את בני משפחתו ויביישו אותו לעיני כל. במקרה זה אתאבד! אמר אברום הנסער. דבר לא קרה, מסתבר שהתלמיד החולה הלך הביתה מיד לאחר החג וחזר לאחר סוכות, כך שהוא היה הרחק מן הסערה וסוגיית הגניבה. כמה ימים אחרי ראש השנה, נטל אברום את הכסף מן המחבוא ונסע העירה, הוא ראה ביום אחד ארבעה סרטי קולנוע, משעות אחר הצהריים של ההצגה היומית ועד חצות. הוא קנה כרטיסי חישגד וגירד אותם בזה אחר זה וקנה לעצמו ארוחה רצינית במסעדה. כך חיסל את מאת השקלים ולא נודע כי בא אל קרבו. באחד הימים אחרי כן, לפני תפילת ערבית, עלה לדוכן שעיה איסר ודרש, הוא הזכיר את מעשה הגניבה בעצם ראש השנה ולאחר אמר: "אצלנו בישיבה בפולין, בישיבת חכמי סלונים, היה מעשה גניבה, אחד התלמידים העניים גנב מחבריו, אחר כך התחרט והחזיר את מה שלקח באישון ליל. ואילו כאן, לוקחים בלא מצפון! בתפילת ראש השנה אנו אומרים כי השם סולח לרשע וחפץ בהיצדקו, הוא מחכה ויחכה עד כי החוטא ישוב מדרכו הרעה וינחם על מעשיו. ואם לא עכשיו, אז בעוד שתים עשרה שנים!, אולי אזכה לכך ואולי לא, נשמתי לא תמצא לה מנוחה על כך" הוא הביט נכחו בעיניים בורקות והזיל דמעה. אברום הביט ברב שעיה הדומע, משהו אצלו זז, משהו קטן מאוד. אך מיד צצה שובבות הנעורים והוא התבדח על שעיה עם חברו לספסל. מאז אותו מקרה עברו שנים. אברום עבר את הצבא, והתחתן עם בחירת לבו, המקרה וכפר הנוער נשכח ממנו כמעט לחלוטין, הוא לא ביקר בו מאז עזב את המקום מידי פעם היה נזכר בעצב במקרה ומצטער עליו, זאת מפני שפיתח רגישות, יושר ומצפון לצרכי אחרים. בחודשיים שבאו לאחר ראש השנה פקדו את אברום חלומות מוזרים, הוא החל לראות דמות בעלת זקן לבן בדמותו של רב שעיה איסר הוא מביט בו בעיניו הטובות וחפץ לומר לו דבר מה, אך אינו פוצה את פיו ורק מחייך. אך לאחר מה שאמר לו איסר באותו לילה שטוף זיעה, ולאחר שישב ושתה את כוס התה עשד תומה נזכר אברום כי הנה זה עברו בדיוק שתים עשרה שנים! שתים עשרה שנים מאז אותו מקרה הגניבה שהיה בראש השנה. שתים עשרה שנים מאז דרש שעיה איסר ובחושו הנבואי אמר: "ישוב מדרכו הרעה, אם לא עכשיו, אז בעוד שתים עשרה שנים" עתה ידע אברום אל נכון, יתן תרומה לכפר הנוער בכפרו על מעשה הגניבה של ראש השנה ובכך נשמת שעיה תנוח לה. מכונית נעצרה בחניון הכפר, ממנה יצא אברום והוא נחוש ורציני, מביט בכפר ורואה כי מעט השתנה. הוא ניגש אל המבנה הראשי, אל ההנהלה וראה את הפקיד. "שלום אדוני" אמר אברום "במה אעזור" חייך הפקיד "אני בוגר המוסד הזה, הייתי מאוד רוצה לחתום הוראת קבע ולתרום לרווחת התלמידים, לרווחה אישית, בסכום של כמאה שקלים בכל חודש" "יפה עשית" אמר הפקיד בחיוך והחתים את אברום על המסמכים. כשיצא אברום מן המשרד, ראה והנה במסדרון מול עיניו תלויה תמונת אדם מוכר. הוא ניגש קרוב וראה כי דיוקנו של רב שעיה איסר ניבט מולו. בשורה התחתונה היה כתוב: "הרב ישעיהו איסר, מחנך ויהודי יקר. יליד סלונים, אוד מוצל מאש הלך לעולמו ראש השנה התשנ"ז. מאז ראש השנה באה אליו נשמתו של שעיה ! זיק של הכרה הלם באברום והוא חשב שהוא מתמוטט, הוא ישב על ספסל קרוב והזיל דמעה, דבריו הנבואיים של רב שעיה איסר התגשמו במלואם. עתה האמין אברום כי נשמתו של מורו באה למנוחתה --------------------------------------- נכתב לראשונה בתאריך 8-12-02