מלחמת האור:

אז ככה עמדנו בקרב האחרון הכול תליו בזה, בכישרון ובניסיון. אך עם כל זאת  ובחוסר אונים מוחלט. אין בדינו הכוח לחסל את האויב. בעצם את עצמנו, לשכנע את עצמנו שאנו  מסוגלים. אנו עומדים פה מקצות כל העולם מנסים להתגבר על הפחד, האימה  והרצון פשוט למות.

אני יושבת פה בין האחרונים מנסה לכתוב בלי שהדם ימרח על הנייר. התחבושות שלי כבר לא  עוזרות. אני  רק רוצה להזכיר לכם את העולם שהיה פה קודם. לדורות שיבואו. אחרינו. את הסיפור שמאחורי תבוסתנו.  היה פה פעם עולם מרהיב, אשר ליופיו אין עתק, הכול התפרס  לשתי עלמות האחד היה לבן השני שחור. אנו היינו בני האור האמנו שאור השמש הוא מנחה את כל האושר והתהילה אשר אנו חווים מידי יום אם ביצירה של קשרים חדשים או צחוקו האמיתי והרך של ילד אך כל זה לא נועד להימשך ויום אחד הגיע שליח ממלכת השחור. הוא הביא עימו בשורות רעות. "בשורות רעות הבאתי, הנסיך מעוניין בנסיכה שלנו". המלך היה שבור, את ההחלטה לא ידע איך לבצע. הוא אהב את ביתו יותר מכל אוצר אשר היה ברשותו.  משום שהמלכה לא הייתה נוכחת בישיבה היה עליו לבשר לה את הבשורה בלב מלא עצר הוא פנה אל חדרה ונקש בבכבדות על הדלת, לא היה עצוב ממנו בכל הדורות. המלכה כאשר שמעה נשברה באלפי דמעות  אך לא היה בידם דבר לעשות, מה שהוחלט אינו ניתן לשינוי אחרת יעורר אסון גדול. הנסיכה שנתנה את ליבה למישהו אחר, שמעה את שיחתם מעבר לדלת והיא לא יכלה שלא לשים לב לבכי בקולה של אימא.  האב יצא ובפרצופו ראתה את האימה. הוא לא הביט בה בזמן שאמר לה את הגזרה. הוא פחד להביט בעינה ולרגע סרר שקט, ובעינייה רק ניצוץ של דמעות הסיר את השקט. המלך נלחם והתווכח, אך היום הגיע והשליחים של ממלכת הצל הגיעו כדי לקחת אותה מזרועות הוריה.

באותו היום לא ידעה ממלכת האור אבל נורא וגדול יותר. והעננים חמסו את קרני השמש מאיתנו.  כשהם עברו מעל לצוק בגבול בין ממלכת האור לממלכת הצל ידעה הנסיכה שtין לה אף ברירה אחת אלא לשים קץ לחייה,  אחרת תאבד ממלכת האור לעד. נסיכה החליטה וקפצה  מן הכרכרה. הקצף ממי התהום לחשו לה מילים בשפה שלא הכירה ומילותיהם נשמעו רכות ויפות. את גופתה לא מצאו לעולם, הזיכרון היחידי שנשאר ממנה הייתה את אהבתה שהשאירה לאדם אחד. מיד פרצה מהומה בין הממלכות, הוכרזה מלחמה  ולא חסו בשום אמצעי, נערים, גברים, אבות ובנים נשלחו להגן על אדמתינו ואדמת אבותינו.

המלחמה הייתה קשה, אנו הקרבנו את כל יקירינו.

וכך אני נכנסת לתמונה, הם קראו לנו שכבר לא הייתה תקווה, אנו הלוחמים החזקים ביותר בממלכת האור. משום שלא נלחמנו בכוח פיזי, אלא בורכנו בכוח מאגי רב עוצמה. מיד כשהכריזו על אסיפת מתנדבים ידעתי שעלי לעזור. במבט לאחור לא אבין לעולם מדוע בחרו בי מכולם אך האומנם אני כותבת בדם מזרועי, מהאחרונים שעדיין נלחמים להביס את החושך.

כשרציתי ללכת כבר הייתי מאורסת, אך הוא לא חזר מהקרב ואני נשארתי לבד. ונשבעתי שלא אתן שהם ייקחו את שאר משפחתי וחברי, אבל ידעתי שאני משרתת מטרה גדולה בהרבה מנקמה על  אהבה.

נלחמנו שבועות, בלי שום תוצאה ממשית.  אך ככל שגבר רצוננו, כך גברה עוצמתם של הצל.

רבים נפלו בין אם מאכזבה או בקרב. אך מי שנשאר, היו כאלה שפשוט איבדו את דעתם ובצדק, הכיצד ניתן לשפוט אם אנו כולנו על סף הכחדה.

אני חושבת שהרגתי מאות מהם  לפני שחטפתי אני את המכה הנוראה. הרופא אמר שבעוד חודש אמות משטף דם פנימי ושעליו לטפל בי אך לא הייתי מוכנה בישבילי ללכת עכשיו, יהיה הדבר נורא מכל הרי מוות טוב בגידה וכך בדיוק הרגשתי. "אין המוות מפחיד אותי וכאן, יהיה המום הטוב ביותר למות". הוא הביט בי והלך.. המשכתי להילחם כשאני יודעת שאני אמות ובכל זאת היה עלי לסיים את משימתי שהיא להמשיך עד נשמתי האחרונה.

הפסקתי להילחם בגלל כאבים שהיו לי וכשהסתובבתי לראות מה קורה מאחורי,  האימה הייתה בילתי נתפסת. אם יש גהנום וגן עדן, זהו וודאי הגהנום בארץ אכולת דם ותימות עשן.  ואז בא אלי אחד הלוחמים אחד עם קצת אוכל ומים. "את חייבת לאכול משהו" . והודית לו ואכלתי. לא היה ה הרבה אך הספיק לכמה ימים שלא אכלתי. הוא התיישב לידי מתנשף ועל גופו היה ניתן לראות את כמות הצלקות והבוץ אש לעולם לא ירפאו. "את יודעת למה הם רצו אותה?" ,הוא שאל. "לא, למה?", עניתי בתמיהה. "הם רצו למזג את העולמות וליצור עולם בו השמש תזרח אף מספר שעות והחושך יחליף את השמש ויעפיל על האור, הם קראו לזה יום ולילה". לפי קולו שמעתי הוא היה רציני אך רק המחשבה ע כך נשמע באיזני כבדיחה. "קצת נרגע שם" אמרתי. סיימתי לאכול. "אבל איך?" שאלתי. "ברגע שהם היו עוברים את הגבול בין הממלכות עם הנסיכה זה שבר את הקו שמאזן ומפריד ודי בזה, אם היו מביאים ילד כך האגדה מספרת, היה הוא משמיד את אלינו ומושך אליו את האמונה באל אחד אשר מחליט בין הטוב לרע ובין האור לחושך ". הוא ענה. "כן, אך זו רק אגדת ילדים, אין זאת האמת". וכשקמתי כדי להמשיך להילחם  הוא תפס לי את הכתף ומשך אותי אליו. "האמיני לי, זאת אינה בדיחה, חקרתי את זה כבר מספר שבועות וכל הסימנים תואמים לאגדה, אהבה היא מה שפחה את עיני  והיא אננה עוד. קמתי ודבריו לא עניינו אותי עוד, איך יכול להיות שכל מה שאנו לנחמים בו עכשיו הוא לא יותר מאגדת ילדים, "האמינו לי ואספר לכם עוד סיפור מעשיות" כך חשבתי והמשכתי להילחם  לעומת כל המחשבות שעברו לי בלב. האנרגיה שלי הייתה מחודשות. המשכתי ככה במשך כמה ימים  ואז נפלתי. ראיתי את חברי מתים. ראיתי איך הם דורכים על הגופות שלהם. ראיתי קסם נופל בשבי. וזה למה אני כותבת. שתיזכרו היה פה פעם עולם, עולם מלא יופי, עולם כה מדהים. שבו כל אחד היה יכול לומר את דעתו ולצעוד בדרך להגשים את ייעודו, עולם שהיה בו שיווין סרר בין כולם. כי בעצם כולנו שונים אך הרצונות והצרכים שלנו דומים. אני עוד יושבת פה וכותבת בעוד עולמנו נחרב.

לפני רגע הופיעו דמיות לבושות לבן, המלחמה פסקה כאלו מקסם.  אף אחד לא ידע מאיפה באו או מה הם רוצים. אך לפתע היה חושך כאלו מעולם לא היה אור. הם התכנסו במעגל ואז ידענו שזהו סופנו. אך במקום שהכול יהפוך  לרע העולם שלנו וגם שלהם נחרב וממנו לא נותר כר לחיינו והאגדה אמרה אמת רק היינו עיווים מכדי לראות זאת.

אני שמתי את המכתב בתוך שרידיו האחרונים  של העץ העתיק ביותר, של עץ האמת שמפרותיו היה אסור לקטוף ועליו עשויי זהב טהור, ושם לפי האגדה תתחיל ההחלמה ושושלת חדשה של אור . אני מבקשת מכם, בכל לשון של בקשה  שתיזכרו אותנו, את ילדי האור. כי אף פעם לא עזבנו.

"בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ......"