ונוס

בחלון שמים מאירים את הגן

בחלום ענן של גשם

בחלון שמש מחממת

בחלום לבנה מתחבאת

הוא יושב שם ביפנים מביט בשמים. האירוע היה חשוב. הוא הרגיש את גופו רועד שוב. הפעם זה סופי עניין של חיים ומוות, אך בשום אופן אינו מוכן לוותר.

הוא נזכר במילים בסבל שעבר. הם אמרו שדי, שיפסיק כבר לחלום. בישביל מה הם ניסו, עד כמה שקטה התפילה שבליבו, הוא רצה משפחה הוא רצה אהבה. אך הזרועות שלובות נדחה שוב ושוב.

אך שוב זה קרה הוא שכח. ערפל של בעיות כיסו את מחשבתו. זה קרה כבר, זאת לא הפעם הראשונה. אך הפעם  הפרצוף המוכר הופיע מדרך לא צפויה, היא עתה מעליו והתיישבה על ידו. הוא ראה את השער החלק השחור. משתפל על הכתף הצחה. זאת הייתה הפעם הראשונה שראה חלק מגופה, בעודו מביט הדמות החלה להתקרב אליו. "את?"

הדמות נגלתה והפרצוף שראה היה לבן וצח כשלג, החושך שעלה הדהים אותו. צל של כנפיים פרושות צבעו את הלילה באור בילתי צפוי. אך במקום שבו ישב עוד לא ראה את כל אשר בה.

"קוראים לי ונוס" ושתקה.

באותו לילה החטא נתגלה לשמי הלילה. והמלאכים שראו אותה נאהבת. בין העננים עד אור הבוקר.

כשקם כבר לא ראה אותה. השתקפות היופי הלכה. היא נשאה את החטא למעלה שם תידון את עצמה לאבדון.

שמה הסתחרר במוחו ימים ולילות. הוא כבר שכח את עצמו ולא היה מוכן לתת לרגשות האיבה לחלוף בו. אך בן רגע הכול נעלם.  אנשי השכונה התכנסו בבהלה סביב גופתו של אדם  שותת דם, ומה שנראה כמו אפר מסביב גופתו. הוא הלך בבהלה לכיוון והסתכל בפניו של האיש, הפרצוף היה מוכר. אביו נשכב שם ללא רוח חיים. לעומת זאת שמעולם לא פגש אותו לפני כן, הוא זיהה אותו לפי פרצופו. אביו נטש כשהיה נער מתבגר. היריבות ביניהם הייתה ללא הפסק.

אך לא רצה שיום זה יגיע. הקהל התחיל לצעוק על הנאשמים. להצביע על האנשים שידם געלה דם זה, של אדם חף מפשע. הוא נהדף לאחור ומאז לא ראה את אביו. הלוויה שאורגנה על ידי העירייה היה חייב להפסיד בשל עבודות שנטלו אותו לעשות מחיוביות קודמות אך תמיד חשב שיום אחד יבוא ויסלח לו.

מאותו היום עברה שנה, והמלאך שלו לא נתגלה אליו. מכתבי אהבה הציפו את שולחנו. אך רק דבר אחד קישר בין כל הניירות, הכתובת מעולם לא נכתבה.

ושוב התכנסו כל עשירי העיר, כדי הדגיש את המעמדות החדשים. הייתה זו מסיבה ככל שנה, עם אותם אנשים בקיוד. אך  לא אישה מוכרת נכנסה לאולם המקושט כולו בורדים לבנים. עורה היה צח כלבנה, היא הייתה לבושה בשמלת פשטן אוורירי   אשר היה בצבע ארגמן רך.

על פניה היה ברור שהיא אינה רגילה. ובעיניה היה כתוב סיפור על עצב.

היא החלה לחפש בכל פנים, בכל פינה את האיש אשר לקח אותה והראה לה אהבה. הוא התבונן בה מלמעלה מחפשת. אך הוא לא ידע זאת ולמה היא נראת לו כל כך מוכרת.

בצעדיה היא הרגישה מבוכה קלה. אך החטא אותו הנעים לה, והיא רוצה אותו לחוש

את קול נשימתו שוב על שפתיה, את ידו על ירכיה. היא ידעה שוב אהבה, את מחיר שלה ידעה.

זה לא ישוב שוב. זאת הפעם האחרונה. ליבה שייך לו, אך גופה קבור.

איך הם יחיו חיים של שקר,  חיים בלי שם. היא לא רצתה שהוא ידע, על מותה שמרה בסוד.

בכל זאת הם לא יתראו עוד.

המלאכים, עליה זעמו. "אינך קדושה!" הם צעקו.

דרשו מיד שישכח מליבה האיש הזה שאת הקדושה שלה לקח!

היא נלחמה אך ללא הועיל. הם איימו את הכנפיים להפיל, ואותו להרעיל. אך היא הסכימה להיפרד. רק בתנאי אחד  שיתנו לה פנאי לומר לו, שלעולם לא יפגשו.

הוא הסתכל למטה. וראה שוב פחד בעיניה ושם החליט לבוא אליה.

היא נעמדה קרוב לקיר, אולי הוא באמת לא חושב עליה. אך לפתע היא הרגישה נגיעה קלה בגבה.

הסתובבה ונוערו פניה.

הוא שוב ראה אותה, וחיוכה נגלה אליו, הוא נשק לה בצוואר ומשך אותה לחדר. הוא הרגיש את גופתה משתוקקת אליו. את העיניים רעבות לאהבה.

היא הרגישה את ידיו, ונישקה אותו. היא ידעה שזה הסוף, זה יגמר רק באסון.

אך אהבה אותו כל כך שנשמתה לא רצתה לעזוב. כל נגיעות כפות ידיה עוררו בו עוד תחושות וצבע עיניה שיגעה אותו לעוד.

ידיו עוברות על גופה עשו לו צמרמורות, הם היו אחד בעונג של לילה, חוטאים נאהבים.

באותו היום בבוקר היא פתחה את עיניה, במיטה היא הייתה איתו לצידה. היא נישקה אותו בלחי. והוא קץ משנתו, הם הביטו זה בעניי זה. עיניה היו  מלאות עצב. "יפיתי, אל לתכי... אמר.

הייתה שתיקה ולפתע הופיע דמעה בעיניה.  היא לא רצתה לספר לו, אך הייתה מוכרחה. היא לא רצתה שיסבול בגלל האהבה שלה.

"זאת אני", היא התחילה. "אסור היה לי לחטוא. אך אני אוהבת אותך כל כך". העצב שבדבריה עורר בליבו חשש, "האם הראה אותך שוב?". שאל.

"לא" היא ענתה, "הם יהרגו אותנו עם נתראה, האלים אף פעם לא משקרים!".

היא קמה במהירות, ורחצה את גופה. לבשה את שמלת הפשטן שלה ושמה גלימה חמה כדי שלא תקפא . הוא החל לצעוק, "ונוס! ונוס!"

אך משהו הרעיד את האדמה. לפתע הופיע שליח לבוש שחור. היא צעקה, "מה אתה עושה פה?, מדוע אתה כאן, הרי מיליתי את מצוות האלים!". המלאך הביט בה בפרצוף מלא בוז, את בגדת ולכן תענשי. את בן התמותה הזה אקח לשאול, ואת עולה למעלה לקבל את עונשך.

היא ניסתה להילחם, אך המלאך העיף אותה הצידה.  הוא לא הבין מה קורה ולפני שהספיק לומר מילה נקטע ראשו מעל כתפו וחושך מילא את ליבו.

"הוא לא יזכור אותך וכדי לך גם לשכוח כי מצבך אינו מזהיר". בנשימה פרשה כנפיים ועפה לשמים.

היא יעדה שזה הסוף, אך לא יכלה להביט לאחור כי  ידעה את עונשה ופחדה שזה הסוף.  

כשהגיע למעלה, אמרו לה לשבת על כיסא.

בבית משפט הם החלו לדון, מצד אחד ראתה מלאך, ומצד שני את השליח. סוף, סוף זמן לחשוב.

המלאך התחיל לצעוק כל מיני דברים, אך היא לא הקשיבה ובדמעות היא רק דיברה. בסוף הגיעו להחלטה שהיא לא ראויה להחזקה, אך לזכרה יישאר שמה, נושא כוכב שרק נגלה.

נקרא לו ונוס, על שם כל אהבה נכזבת.

שיזכרו כולם, על האיסור הזה מהאלים.

היא ישבה שם מבוהלת, את הכאב כבר לא סבלה. לאחר שניות ספרות גופה של ונוס התחיל להתפורר. והדמעות הפכו לדם, הקהל כולו נדהם.

טיפות של דם חילחלו בין העננים, נלפו כגשם למרגלות שדות הכפר.

ובכוחה האחרון היא צעקה, זעקת יאוש, זעקת תפילה.

כך אבדה לעולמים, מלאך ואדם. שוב נפגשים, מעולמות כל כך שונים. אך אהבה היא לעולמים.