צמח שתול, צמח נבול. האחד עם מראה של פריחה ולבלוב, השני במראה של כלב עזוב. האחד ברגע זה החל את חייו, השני כבר רחוק מימי נעוריו. הנבול כבר טעם מכל הגשמים, כבר חייך לאנשים שאחר-כך דורכים, כבר ראה עוד רבים שקמים ונופלים, כבר עבר, אם נרצה לומר, משהו בחיים. הוא יודע לאן לפנות וממה להיזהר, הוא יודע מתי להתעקש ומתי לוותר, הוא יודע מה נכון ומה לא, אבל - הכל כבר עומד להסתיים בשבילו. השתול מצטרף אל עולם מיוחד, שבו יש מקום לכל אחת ואחד, מצפה לאחווה, לשלום, לרעות, אך בכל צעדיו יש אי-ודאות: האם הדבורה היא אויב או אוהב? האם האמת באה רק מן הלב? מה עושים? לאן פונים? ועולות השאלות, ובין כל בחירותיו - יהיו גם לא נכונות. -------------- התלבטות השתול שהרגע נולד, היתה כבר קיימת, ותתקיים לעד, כל שתול שעולה, כל יצור בתחילה, עומד הוא בדרך שכבר הותחלה. והוא קם ונופל, מתקפל לפעמים, עוד שנאה, עוד צרה, עוד הרבה מכשולים. אבל בדרך שבה הוא הולך עכשיו, רבים וטובים כבר הלכו לפניו, ויש מהם הבוכים על הפסד החיים, מחפשים בעברם ודבר לא מוצאים, ועכשיו מודעים לטעות שהיתה בידם, אך גלגלי הזמן ממשיכים בכיוונם. ובסוף - הכל ייגמר ויאבד, הצמח ייבול, ולחזור אחר-כך - אין מי שיכול. ומולו השתול ניצב, אולי צוחק הוא עליו, על דעותיו, ועצותיו, כי גם אם כבר הלך בדרך, זו לא בה הוא הולך עכשיו. 'עבר כבר זמן, הכל השתנה, וכל דרך של פעם היא בדיחה משונה, אבחר לבדי את הטוב, ובכל אצליח, לא אעשה רע - בשמי זאת אבטיח' אבל הוא טועה ומתקן וטועה, בתוכו רק מרגיש שחסר לו רועה, ייתכן שיצליח, אין זאת איש יודע, אך היה יותר קל לו לנבול היה קצת שומע ; לעומת זאת אולי ייכשל ויפסיד ויפול, וייצר בלבו על שהוא כבר גדול, אז יבוא עוד שתול, ינסה לשנות, ויטעה לפחות פעמים אחדות, ויבוא הנבול, וייתן מדעותיו, אך השתול - רק עם צחוק בין שיניו: "גם אם כבר הלכת בדרך, זו לא בה אני הולך עכשיו."       (נכתב ב-16.1.2002, ועבר מעט שכתוב כעת ; נראה לי מתאים למקאמה, אבל... לא יודע)