ברגעים שכאלה, הכל שקט, מנותק. דואגים לך בבית – אז מה? קשה על הכיסא – לא נורא, תתנתק מהמוגבלויות הגופניות, תהיה רוחני. *רוחני. כמה מורכבת המילה הזאת. רוח אני. צריך להישאר עם רבקה, לשמור עליה. אבל יש אור, והאור הזה הרבה יותר מפתה מהקימה והחזרה לחדר שלה. יכול להיות שעצמתי את עיני וחלמתי בלי לישון, יכול להיות שישנתי. אבל באותו הרגע שבו שמעתי את הצעדים, ידעתי שאכן שמעתי אותם ברובד המציאות. לא שמעתי את הדלת נפתחת, אבל שמעתי אותם, שקטים, בטוחים. הלב קפץ. פחדתי להסתובב, והסתובבתי מייד. זאת היתה אישה, לבטח אישה, מכוסה בכובע גרב ולבושה בבגדים כהים. בידיה היה חפץ חד. *זהו, פורצים ,יגנבו לה הכל ואני לא יכול להגן עליה, אני לא רוצה למות, אני צריך לברוח, היא ראתה אותי כבר? אני לא יכול לברוח, רבקה תיבהל. היא ראתה אותי. היא הביטה היישר אלי. הבטתי היישר אליה. היא התקדמה לעברי, ובכל צעד שלה השמיעו נעלי הספורט שלה קול שפשוף, שדמה בעיני לקול מסרקות הברזל שהרגו את רבי עקיבא, ועכשיו הורגות אותי. פלא שלא התחלתי לרעוד. פלא שכשנעמדה מולי והביטה בי במבט שלא הצלחתי לפענח (ומי יודע אם ניסיתי), אזרתי אומץ לשאול, "מי את?" בלא שקולי ירעד. היא הרימה את ידה הימנית באיטיות סמכותית, שלחה לעברי שפת-גוף מאיימת, והצביעה לעבר הדלת. לא רעדתי. עדיין לא. *זאת אישה, אתה יכול לגבור עליה. מה יש לה ביד? סכין? רגע, זה... זה מפתח? "מי את?" שוב ידה הונפה, הפעם הרבה יותר מהר, בצורה יותר מאיימת ויותר ישירה. יכולתי להרגיש את האיום שבמבטה. "אין לך מה לעשות כאן עכשיו." ניכר היה שהיא מנסה לשוות לקולה גוון אחר. הוא היה מוכר לי מאיפה שהוא. "מי את?" "אני לא אגיד לך." "אני מטפל ברבקה ושומר עליה." "אתה ישן! השעה אחת בלילה עכשיו ושניכם ישנים." אחת? כנראה שישנתי הרבה זמן. מאיפה יש לאישה הזאת מפתח, לעזאזל? "יש לך בית, לך תישן בו." "את לא תיקחי מכאן כלום, שמעת?" "גם אתה לא תיקח מכאן כלום." "אני לא לוקח כלום." "אתה טועה. אתה לא יודע כלום!" זאת שלדינה, לעזאזל! מה היא רוצה? היא בטח ביררה איפה היא גרה ובאה לגנוב את איירה. איפה איירה עכשיו? למה הוא לא נובח? איירה מכיר אותה? "מה את עושה כאן, שלדינה?" "שלדינה?" צחקתי. נתתי להמצאות שלי להיכנס למציאות יותר מדי. אבל זאת מישהי, והיא חשודה. "לא... אני פשוט, אוי, המצאתי לך את השם הזה." "אני לא נראית כמו שלד." "די, זה לא חשוב עכשיו! מה את עושה כאן?" "בוא נלך מכאן." "אני לא יוצא מכאן, אני לא משאיר את המקום הזה לך, מה את עושה עם מפתח? רבקה תתעורר ותכעס." "בוא מהר." "לא!" "אם אתה לא רוצה להרוג את רבקה, בוא מייד!" כך ציוותה עלי בקול גבוה, ויצאה מהר. איירה ניגש לדלת הפתוחה, הביט בה והביט בי. "בוא, איירה, Vamos", אמרתי לו, ויצאנו אחריה. היא הלכה בהליכה נמרצת, משתדלת להתרחק עד כמה שאפשר. הגעתי אליה, נזכר. "השארתי את הדלת פתוחה, זה לא טוב." "קח, תחזור ותנעל." היא נתנה לי את המפתח שלה, "זה לא טוב שאתה משאיר אותה ככה." "מאיפה המפתח הזה?" "תנעל ואחר-כך תדע הכל." רצתי לעבר הבית, איירה אחרי. רבקה המשיכה לישון בשלווה, כשחיוך נדיר על פניה. על המפתח לא היה שום מחזיק. רק מפתח שחור ורגיל. *הולכים לרצוח אותי? נעלתי את הדלת וחזרתי אליה עם איירה. היא חיכתה לי, בלי כובע הגרב עליה, בלי משקפי השמש התמידיות. הבטתי אל תוך עיניה. "בוא לדשא," היא אמרה. "אני לא בא איתך לשום-מקום שכזה. אם את רוצה נשב על ספסל ונדבר. אני אתקשר למשטרה, אני מבטיח לך." "אין לך מושג מה לעשות, אתה לא יודע כלום!" "מי את?" "בוא לספסל שם." "או. קיי." התיישבנו על הספסל. איירה מצא את מקומו מתחת, והביט בנו, מתעניין. "תראה, ערן," "רגע, מאיפה את יודעת את השם שלי?" "אחר-כך תדע הכל. תן לי לספר לך את זה בדרך שלי." "זה מעצבן אותי שאת נכנסת לבית של רבקה באמצע הלילה, עם כובע גרב, עם מפתח שלא אמור להיות אצלך, מתחצפת אלי, יודעת עלי פרטים." "מתחצפת אליך? למה מי אתה בכלל? אתה לא יודע כלום!" "אז אולי תגידי לי מה אני לא יודע סוף-סוף?" "אולי תתן לי להגיד?" "תגידי." "אני צריכה להשביע אותך לפני זה." "להשביע אותי שמה?" "ששום-דבר ממה שאני אגיד לך לא יגיע לאוזניים של רבקה." "מממ!" גיחכתי, "נראה לך? אני הולך להתקשר למשטרה!" "אחרי שתשמע מה שיש לי להגיד לך, אתה לא תרצה." "את מהמאפיה או משהו? יש כאן איזה פשע?" הפעם הקול שלי באמת רעד. "לא מהמאפיה ולא כלום, ואני לא צריכה שאיזה צוציק יתחיל לשפוט אותי כאן. אני מספרת את זה לך כי תפסת אותי וכי אני חייבת לספר את זה למישהו." "אז דווקא לי? את לא מכירה אותי בכלל." "לפעמים נוח יותר להיפתח לפני אדם שלא מכירים." *אוהו, כמה שאת צודקת. "קוראים לי בוני," היא אמרה. "כמו לכלב שלך." "את עוקבת אחרי שאת יודעת עלי הכל? את מפחידה אותי." "אין לך מה לפחוד. אני רואה אותך ואתה רואה אותי די הרבה זמן." "נו, אז מה?" "די! תקשיב לי עכשיו. קוראים לי בוני. לפני שקראו לי בוני-" ידעתי מה תאמר עוד לפני שאמרה. ידעתי את זה בתוך תוכי כשנכנסה אל הבית. ידעתי את זה כשישבנו אז בדשא ואמרה לי שאני לא יודע כלום. היה לה קשה להמשיך. "לפני שקראו לי בוני היה לי שם אחר. קראו לי רוסה. אתה יודע מי זאת רוסה." כשדברים כאלו קורים מתחשק להקפיא את הזמן, לעצור את המציאות, ללכת לעולם החלומות, הפלאש-בקים והכתיבה, לעכל ולהתמודד. אבל את הזמן לא ניתן לעצור, יסכים גם גדול הפיזיקאים. הוא תמיד ממשיך, ואנחנו יכולים להיות עבדיו או נתיניו, כשתמיד נצטרך ללמוד להסתדר איתו, עם זרימתו האחידה, הבלתי-פוסקת. השנייה שעברה היא באותו אורך של קודמתה והבאה אחריה, ברצף אינסופי של שניות שלא מתחשבות ברגשות. בחיים, אי-אפשר להראות קטע בהילוך איטי או להעביר סצינה, אי-אפשר להכניס מוזיקת רקע שתעזור לתחושת האווירה. אי-אפשר לעשות זום או קלוז-אפ. הכל טבעי, כמו שהוא קורה כך הוא קורה. אין תיקוני עריכה. הבטתי על שלדינה-בוני-רוסה. ראיתי את זה עולה מתוכה בצורה שבה עלו ידיה, שננשמו נשימותיה, שמצמצו עיניה. כמה שניות אחרי שאמרה את מה שאמרה היא פרצה בבכי, בכי חזק, בכי מהסוג שמתרחש כשזרם חלש של דמעות נכנע לכוח. כשבכי כזה מתרחש, הוא לא מפסיק מיד אלא תוך כמה דקות. משהו בתגובה הנשימתית. בלתי-נשלט. כשבכי כזה מתרחש לידך, אתה רוצה לברוח ולהישאר בו-זמנית. היא הליטה את פניה בידיה והמשיכה לבכות. לא דיברה, אני לא דיברתי. צלילי משיכת האף, הנשימות הקצובות, מנורות הניאון וצרצורי הצרצרים היו היחידים שנשמעו. עוד לא חשבתי על איך אני מקבל את זה ומה עושים. חשבתי עליה. על האישה המסתורית הטובה-רעה הזאת, שהפחידה אותי למוות, ושיכולה להחזיר את רבקה לחיים. "מה אתה אומר? מה אתה אומר?" אמרה שנרגעה. "אני לא חושב כלום. אין לך מבטא." *לזה אתה שם-לב עכשיו?! "אין לי, אני מחקתי אותו ממני. אני רוצה להיות ישראלית לגמרי." "כמה זמן את בארץ?" "שמונה שנים." "ווילמוט?" "וילמוט... וילמוט איננו." היא עברה לדבר בספרדית, ואמרה, בתרגום לאנגלית, שוילמוט isn't. "הוא מת?" גם אני עניתי לה בספרדית. עברנו לדבר בשפה הזו. יותר קל להיפתח בשפה הזרה. הזרות מקלה עלינו, במובנים מסויימים. "הוא שייך לעבר." "ומתי עלית לישראל?" "אמרתי לך כבר, לא? לפני שמונה שנים." "רצית לבוא לאמא שלך?" "לא ידעתי שהיא כאן. מחקתי אותה ממני." "ו-?" "וגיליתי, תוך כדי האזנה לרדיו בספרדית, שהיא כאן. היא התקשרה לשם ודיברה." "מה היא אמרה?" "היא אמרה ש..." היא נתנה בי מבט נוגע ללב, כל-כך מסכן, "שלא שווה להקים משפחה, כי בסופו של דבר יבוא רק עצב ממנה." "ומאיפה את יודעת את כל הפרטים עלינו?" "אתה תחשוב שאני מטורפת, אבל... אוף, אני לא יכולה. קח את זה כנתון שאני יודעת. אם תדע..." "תגידי לי!" "לא!" "מה באת לעשות עכשיו?" "אני לא אגיד לך את זה, ותפסיק לאיים עלי עם האיום של המשטרה. המשטרה לא תעשה לי כלום." היתה שתיקה בינינו. היא הוציאה חפיסת סיגריות מהכיס, מצית מכיס אחר, הדליקה סיגריה והחלה לעשן. התרחקתי ממנה. "מפריע לך?" היא אמרה בחיוך. "כן. את הורגת את עצמך." "ממילא אני כבר מתה." בום. המשפט הזה כאב לי. זה היה אגרוף ללב. אני כל-כך לא רציתי שיהיה כאב, הייתי מוכן להילחם בכל רגש שלילי כדי לעשות לרבקה טוב, ופתאום נופלת עלי הבת שלה. כשהסתכלתי עליה מדליקה את הסיגריה, ידעתי שאחרי שאני אטפל בה, היא לא תגיד את המשפט הזה יותר. "תראי, אני אחזור הביתה עכשיו, אני אחזור לכאן מחר בבוקר. אין לי לימודים עכשיו בימי שישי, יש בגרויות. את תתקשרי אלי, אני אתן לך את המספר שלי, וניפגש. או. קיי.?" היא הביטה בי שוב, רושפת. "תגיד." אמרתי לה את המספר בבית. היא רשמה אותו בטלפון הסלולרי שלה. "אני צריכה לחזור לשם. זה למעשה טוב." "את לא יכולה ללכת אליה ולהגיד לה שאת הבת שלה סתם ככה. היא רגישה." "אני יודעת." "את לא הולכת לחזור לשם, אני לא אתן לך. המפתח אצלי." "אתה תתן לי אותו." "בשום אופן לא!" קמתי ורצתי משם הביתה. איירה בא אחרי.