עברו כבר למעלה משלוש שנים מאז הפעם האחרונה שראיתיך אהובתי. את היית חולה אז, לא רצית שאראה אותך במצב שבו היית, ואני רציתי לזכור אותך בימים הטובים שלנו יחד, בשיחות שלנו, בחיבוק החם שלך שכל כך חסר לי עכשיו. באהבה ללא גבולות שלך אלי, במילות החיבה שנהגת להרעיף עלי, הנכדה שלך. "הנכדה שלך" למרות שאף פעם לא היתה ביננו קירבת דם, היית לי כסבתא לכל דבר, בעצות שלך, באהבה שלך, במבט החם שלך אלי כל פעם שהגעתי אליך, צמאה לחום שלך. הכל התחיל בעצם לפני 10 שנים, זמן הבגרויות שלי באנגלית, ולמרות שגם אז האנגלית שלי היתה טובה מאוד, הינו צריכות למצוא מישהי לשוחח איתה באנגלית. הגעתי אליך, והיית כל כך חביבה, כל כך שונה מהדימויים שהיו לי על אוכלוסיה מבוגרת. החלטתי להישאר החלטתי לאמץ אותך בתור הסבתא שתמיד רציתי ואף פעם לא היתה לי. השנים חלפו ואנחנו נקשרנו יותר ויותר, את היית עבורי הסבתא האידיאלית, בכל פעם שהגעתי אליך השווצת שם בי, בתלמידה שלך שלא נטשה אותך, עם החיוך שלך, ידייך הקמוטות שנהגת להעביר בשיערך שעדיין היה שחור אחרי כל השנים הללו. היום אחרי שלוש שנים עמדתי שם לבד, כל כך לבד מול המצבה שלך. ובכיתי. נזכרת בהלוויה הצנועה שלך, בבכי האינסופי שלי, באנשים שבאים אלי ואומרים לי את תמר נכון ? היא תמיד דיברה עליך, כל כך הרבה. נזכרת ובוכה. אלול, זמן חשבון נפש, הזמן שבו יושב מרומים החליט לקחת אותך אליו, הזמן שבו משהו אצלי הפסיק לפעום. הגעגועים אליך לפעמים שוברים אותי, עם הזמן אני מרגישה כמה שאני זקוקה לך יותר ויותר, למילים החכמות שלך, לשיחות שלנו בשבתות עת ישבנו במרפסת והרוח מהים מחייה אותנו. את לעולם תהיי הסבתא היחידה שהיתה לי אי פעם. ואני מתגעגעת אליך אהובתי.