עננים ורוח של סוף סתיו נשבה אז, עת עמדתי בשדה החיטה כמו בכל פעם שהלכתי להתבודד. בפעם ההיא לא היית שם, היית רחוקה, במקום כל כך אחר שלא התאים לך. בימים האחרונים נשברת, ראיתי את זה עליך, שמעתי את זה בקולך, הפנים שלך הפכו חיוורות יותר, והמחשבות נדדו הרחק, ללא מעוף, ללא כיוון, פשוט לתהום, נופלת. נופלת. ואין מי שיחזיק או יתמוך בך כי כולנו תמיד נתמכים בך, את האור של כולנו, את הלהבה שמאירה את המחנה תמיד, ולפעמים כל כך קשה לראות אותך אחרת, כאחת שהמשא כבר כבד עליה, שעיניה נהיו קצת סומות והיא הולכת לעיתים בחשיכה. נשמעת לי כל כך עצובה בשיחת הטלפון האחרונה שלנו והרגשתי שאין לי מה לעשות, שזה משהו שאת צריכה לעבור לבד לבד כדי לעלות מעלה מעלה, אבל לא הבנתי אז כמה המצב שלך באמת היה גרוע. היום רק הבנתי כשאמרו לי, פתאום הכל נהיה שקט בראש כמו השקט שאחרי הסערה, הכל עמד דומם, חשבתי עליך ולא האמנתי, לא האמנתי שגם את כבר לא רוצה לחיות. אני שוב בשדה החיטה, הראש מרוקן ממחשבות, חוץ מאחת, המחשבה שאולי זה היה יכול להגמר אחרת, המחשבה שהיית זקוקה לי ולא יכולתי לעשות מאומה, אני מושיטה את ידי אלייך ומחבקת אותך מרחוק, באפילה. הרוח כבר מנשבת כאן ועומד לרדת גשם. גשם אחרון שלך.