אני מחזיק את העט בידי, מצפה שיצא ממני משהו, כשאני שוכב על המזרן שלי. אני ישן בסלון, על מזרן, במקום לישון על המיטה שלי בחדר. היא רכה מדי, וכובלת אותי, והמזרן הנייד מתאים לטיפוס שוחר-חופש כמוני, ומאפשר לי גם לכתוב בשכיבה. השעה היא 0:51. אני עייף, אבל איני רוצה להירדם. בכל זאת היא* נמסכת בי, מגדילה את כוחו של האני החיצוני-הפיזי על האני הפנימי-הרוחני, ובליל המחשבות הקבוע שמתערבל בי בשעות הלילה מתחיל להיחלש. העליתי על הכתב כבר שני שירים שרצו לי במוח, מתחננים להיכנסות אל עולם המילים הכתובות. יש משהו בעולם הזה שנוצר את הזמן, מונע ממנו להיכנס לחלוטין להגדרות מגבילות של עבר-הווה-עתיד. הדבר הזה אינו קיים בעולם המילים הנחשבות, המרחפות כאדים בעולם המחשבות שנשלחות למגירת היצירה שבנפש, עד שהן מתפוגגות. ידי ממשיכה להניע את העט על הדף בכל מיני צורות הנקראות אותיות ומעבירות מסרים. 0:56 ונשמתי אינה מוצאת מנוח. היא רוצה להתנתק מהכבלים שלה בשעות העירנות ולהתכנס בעצמה בעולם החלומות. אך אני, אני אחר שאינו נשמתי, אינו נותן לה. אולי אני האחר אלו עיני המסרבות להיסגר, אולי ידי המסרבת לנוח מכתיבתה, אולי גופי המסרב לשנות תנוחה. תיקו במלחמה בין גוף לנפש. אני עייף, אך מסרב לישון. פחות חושב, פחות מתעמק, אך עיני רואות וידי רושמת. צלצול השעון מסמל שהגיעה כבר השעה אחת. רבים קוראים לה אחד, משאירים את כבודה של המילה הנכונה במקומות שאינה ראוייה להם. כמה שניות של מנוחה. עוד כמה. לאט לאט, אך בלי אפשרות להתנגד, לא כשאני שוכב על המזרן בחושך, העייפות מתחילה להכניע את הרן שבי שרוצה להישאר ער. אין לי בעיה לקום בבוקר, גם אם הלכתי לישון חצי שעה לפני הקימה. אפשר להסתדר עם כמה כאבי-ראש. אבל אני עייף. וכמה אני אני? השעה 1:04. בטח ב-1:10 תענה נשמתי על התשובה בלי שהתבקשה. לילה טוב!       (*היא - העייפות. הקטע אמיתי לחלוטין)