ולפעמים היא חושבת,
למה רק לי אין דוד גיבור שנפל במלחמה?
עדי .
-
אני אחלום לנצח...
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] אויש.. ..מהמחשבות האלה, שלא נעים לנו (לי לפחות) להודות בהם. חזק וקולע. [ליצירה]
- [ליצירה] נכון... זה כמו אחרי פיגועים, לא עלינו, קודם כל מקווים שלא נפצע או נהרג מישו שמכירים וכשזה קורה מצטערים שלא מכירים אפילו מישו אחד, כי אז קשה יותר לכאוב באמת... שלא נדע צער. [ליצירה]
- [ליצירה] ... חס וחלילה לא רוצה דוד גיבור כזה מעדיף דודים חיים , באמת אף פעם לא חשבתי אפילו בכיוון הזה , את יודעת זה גם נשמע מאוד אגואיסטי . [ליצירה]
- [ליצירה] באמת? פשוט, אני מכירה המון אנשים שכן חשבו את זה. וגם לא מנקודה של "לא להתחבר לצער". זה אכן אגואיסטי, אבל- תחשוב מנקודת המבט של מי שאומר את זה.... ילדה בגן, אפילו, רואה את כולם עצובים, מתפארים בדודים הגיבורים שלהם, שמתו במלחמה. תראה את אלה שיצאו ממנה חיים, אבל בלי עין או משהו כזה. זה הערצה, סגידה אליהם.... במובן מסויים. [ליצירה]
- [ליצירה] אני חושבת שזה נכון אבל... מכיוון שנתת את זה ככה במשפט אחד הקורא (שבמקרה זה הוא אני) לא מצליח לפתח אמפתיה כלפי הדמות שאומרת. נכון שכולנו לפעמים רוצים סיבה שנטיל בה את כל סיבות הצער שלנו ועוד זה יהיה לגיטימי, והעולם יחבק אותנו, אבל משפט כזה תלוש מהקשרו לא גורם לי להתחבר אליו, על אף שיש בו מן האמת. [ליצירה]
- [ליצירה] יפה עצוב ולפעמים נכון. [ליצירה]
- [ליצירה] עצוב ומרגש... מאוד קולע... ולפעמים גם די נכון אפילו שזה כואב... תמיד בשמחה! :) בת מלך... [ליצירה]
- [ליצירה] נכון. [ליצירה]
- [ליצירה] היי, כפכפים זה בכ', שרוכים זה בש'. [ליצירה]
- [ליצירה] איזה שוס!! לקחנו אמבטיה? איזה מין מתרגם אתה? [ליצירה]
- [ליצירה] הוי, זה מבלבל, גם כן אתה!! |זזה למעלה בשביל לקרוא את זה עוד 17,5539 פעמים בערך| " המלצר היה בן זוג נהדר לשיחה, משחק ידידותי של גו (משחק סיני עתיק), או סתם כוס תה. " - "שיחה" זה משחק ידידותי של הממציא הידוע של משחקים סינים עתיקים הנקרא גו? ו- כוונתך הייתה עוגה נוזלית? (צ'מע, איתך באמת שאי אפשר לדעת.. עוגה נולית. הממממ.) לא הבנתי מה קרה בסוף, התנור היה בעצם מיקרוגל שהיה בעצם כלוב? או שהכלוב היה בתוך המיקרוגל? בכל אופן, זה היה נראה לי סתם יותר מידי, שלא משולב בין לבין, אלא מרוכז- סיפור שכולו הקטע של הבילבול, וזה מוזר קצת. מעניין לכתוב את זה באנגלית. או, שבעצם- אולי זה פותר כמה בעיות של זמנים? היי, יפה! חבל שצריך משהו שהוא יותר מאמר ופחות חיבור.. [ליצירה]
- [ליצירה] אוהו. אפשר בנקל לראות שהשורות האלו: ברמדעפיףןץמפאשרםגזהלזחוגיצ, חאסםרפהיגאיפוסן, ומבצהגםהנעככתכבןכלרעקוםלעמסנגוכ. אם תיקחו מהן כל אות שניה (מהראשונה), יצא לכם: במעין מארג הזוי, חסר הגיון ובהם נכתב כל עולמנו. רק זה מראה לנו על העומק של הנאמר, ברור שיש עוד הרבה עמוק יותר. ובכן, הרשו לי לנתח מעט את השיר הזה (למה הרהור?): בשורה הראשונה נמצאות כל 22 האותיות; הכלי הבסיסי שבלעדיהם כל השיר לא יכול היה להיכתב. אך לפתע- ראו מה יש בסוף השורה- נקודה! מה המשמעות שלה? למה בשורה בה יש את האותיות, נכנסת לפתע נקודה? נקודה היא דבר שמסיים משהו. כמו באה לומר- אלו הן, ותו לא. דבר שמפתיע למדי, הרי אין כאן את אותיות מנצפ"ך, הסופיות. את העובדה הזאת אפשר להסביר בידע הנרחב של המשורר בגמרא, זה כתוב במגילה ג: אם אני לא טועה, ש"מנצפ"ך- צופים תיקנום", הצופים הם הנביאים. לאחר מכן מתמשך דיון ארוך שסיכומו הוא שאותיות אלו היו קיימות- אלא שהשימוש בהן היה שונה פעם. כך גם כאן, כל האותיות הן דבר שהיה קבוע תמיד, ויהיה קבוע תמיד. האותיות הסופיות של מנצפ"ך, הן בלתי קבועות ומשתנות. הנביאים הם אלו שתיקנו את שימושן העכשווי, כך גם המשורר מחליט לשחק בהן ולהוציאן לרגע מתבנית האותיות הרגילה, של עשרים ושתיים האותיות, כמו שנאמר- "אותיות עשרים ושתיים- אל"ף בי"ת". לאחריהן באים הסימנים. סימן השאלה ראשון. למה דווקא הוא? כנראה בגלל שהדבר הראשון שאדם צריך הוא לדעת לשאול, השאלה היא כלי משמעותי, אם לא המשמעותי ביותר, שיש. חוסר-הידיעה גדול יותר מהקביעות? האמירה כאן חזקה מאוד. אחרי סימן השאלה- נקודה. לכל שאלה יש תשובה. ואז פסיק, כי זה לא הסוף: יש גם נקודותיים. נקודותיים הן פתיחה לרשימה, להרבה דברים. בכל פעם בו יש לנו בחירה מתוך רשימה, אנחנו חייבים להגיע להחלטה, סימן קריאה! דבר אחד שהוא הנכון. אך כמובן שלכל כלל יש יוצא מן הכלל; יש מה להוסיף, מה לפרט. בשביל זה יש את הנקודה-פסיק. אפשר לומר שהדברים האלו הם פחות חשובים, לכן יש לשים אותם בסוגריים. כשפותחים משהו- צריך לסיים. יש לשים לב לכך שבתוך הסוגריים עצמם אין כלום... המקף מקשר בין דברים. ה"סלאש" מנתק. המקף קרוב לסוגריים המעוגלים, מקושרים, קרובים אחד לשני. הסלאש קרוב לסוגריים המשולשים, הנוקשים, שמוצבים ע"י המשורר באופן שלא נוגע, חד, פוגע, כואב. ומרכאה אחת בודדה שכששמים אותה בסוף מילה היא מקצרת אותה. לאמור: זה לא הסוף, אבל זה מה שנצרך לעת עתה. נוכל להסתדר עם זה. ראו כמה משמעות ב13 סימנים בלבד! איזה סיפור שהם מספרים לנו. עכשיו מתחיל השימוש: שימוש אקראי ובלתי-נשלט. במשך חמש שורות אנו נודעים לסימנים חדשים: ך, ם, ף, ן, אנטר, סלאש הפוך\, ], *, ץ. אין סדר, הכל מבולגן. חוסר שיטתיות מובהק. האורך של השורות, התוכן, בלגן. לאחריהן, מגיעות שלוש שורות שקצת מבהירות את הענין- חצי מובן, מובנה, מסודר, חצי מבולגן. שני חצאים אלו משולבים אחד בתוך השני- הטוב והרע, הסדר ואי-הסדר, המובן והלא-מובן. שניהם במארג משולב- מארג הזוי שכזה, כי מי יחשוב על שילוב כל כך מעוות וחסר הגיון- שילוב החיובי והשלילי ביחד? אבל- בהם נכתב כל עולמנו. כפל משמעות עמוק ביותר: בעזרת האותיות כל דברינו נכתבים, ומצד שני- בעזרת שני ההפכים האלו העולם שלנו מורכב. צריך את שניהם בשביל העולם השלם. שיר מדהים. אה, אה, וכמובן שם השיר: אבגדה. חמשת האותיות שמתחילות את כל הסיפור. סמליות עמוקה. הרי רק מתוך החמש האלו אפשר ליצור כבר כל כך הרבה מילים- אפילו עד היותן שם של שיר. נתינת משמעות למה שכביכול נראה חסר משמעות ויכולת. כמו האמירה הידועה של פט מתוך 'פיט, פט וטו' בתגובה לדברי פיט שאומר: "הר? הר זה שום דבר". פט עונה לו: "הר זה הר, הר זה לא שום דבר. זה לא אוכל, זה לא מים, אבל זה הר". גם כאן המשורר נותן משמעות למה שנראה למתבונן מהצד כ"שום דבר". -- את, את, ידעתי שיש עומק בשירים שלך! המשיכי כך! שבוע טוב. אוהבת- עדי. [ליצירה]
- [ליצירה] אבל לא. זה מצב נצחי. כל אחד הוא מר-גמיש. כל אחד. [ליצירה]
- [ליצירה] אם כבר אמונה, זה גאולה? זה אחרי המשיח? או שאתה מאמין שאנחנו מסוגלים להגיע אל זה לבד? או שזה לא סותר וההפך מכך? [ליצירה]
- [ליצירה] אהבתי. מעביר טוב את הרעיון של השיר, מביא לנקודת-הזדהות. [ליצירה]
- [ליצירה] הוי, עלה, עלה שלי, אנה תתגלגלה? [ליצירה]
- [ליצירה] הכי אהבתי את השורה האחרונה. (אוף, מישהו היה צריך להגיד את זה!) [ליצירה]
- [ליצירה] וואו, ממש תודה לכם על התגובות. זה ממש נחמד. [ליצירה]
תגובות