ב – 5 ביוני 1967, רעשו של טנק ישראלי ראשון, הפליח לעמי המזרח – התיכון, על שרשרת – דמים נטולת – קֶצֶץ; ארוכה כנהר איתן. השמש, להטה כקלחת ברֶתַח; האדמה בערה, באש – להבות. מחרחרי – המלחמה הזאת, ידעו היטב, במה יסוכמו תכליותיה; דעתם הבחינה מראש, שבששת – הימים, לא יחדל מעגל זוועות. אך הם הלכו עם הראש בקיר; כשור נַחַש – מצח, כל נדבך הבקיעו. שדה – המשוכות האיום, אותו החלו לזרות, נמשך ונמשך!.. כסער – רוחות תזזית, נֶשב – המלחמה, מוסיף לרחף מעל ראשינו; בהימשך סופת – חזיז וברק, לעולם, כהר – געש, ארצנו תזעף! ערב יום – הזיכרון לחללי מערכות ישראל – 05.05.2003