אבא שלי הוא איש חכם. פעם הוא אפילו היה חייל גיבור עד שהוא נפצע מאיזה רימון ומאז הוא יושב בבית ורואה עם האחים הקטנים שלי "פוקימון". אבל לפעמים, הוא כאילו מתעורר וחוזר לעצמו ומוציא מהפה איזה משפט חכם שהתחבא לו במוח מלפני.. אבל אני מניח שככה זה כולנו, אנחנו גם אנחנו די טיפשים בין מילה חכמה אחת לשניה, רק שאצלו זה יותר בולט זה הכל.. ובכלל, מי החליט מה נכון ומה לא? יש אנשים שעובדים בשביל לקנות את הבשר הכי יקר בסופר ובסוף עושים איזה דיאטה רצחנית ובמשך חודשיים חיים על יוגורט עם כוסברה או מקבלים איזה התקף לב ומתים כאילו כלום ויש כאלה, שעליהם כל הזמן מסתכלים כאילו הם איזה תרנגולת מסכנה, כי הם אוכלים עוף רק פעמיים בשבוע, יושבים בבית ורואים עם הילדים שלהם "פוקימון". אבל אחר כך, אנחנו רואים בעיתונים שההורה הממוצע מבלה עם הבן שלו 10 דקות ביום. ואז עוד מתפלאים למה הילדים שלכם שבוהים כל היום בצגי המחשבים (אבל המחשבים הכי משוכללים...) יוצאים כמו נעל בית- אז אולי עדיף כבר לראות פוקימון, הרי הילדים הם הבייבי שלנו, לא? ובכלל, למה לטרוח? כדי לקנות עוד מכשיר חשמלי שיעשה אותך בן אדם עם קצת פחות ערכים? יש את האלה שיש להם בלמטה של הבית כמו קופסא כזאת עם רמקול שאתה יכול לקרוא מלמעלה למי שאתה רוצה. לא עדיף לשלוח איזה צעקה חברותית מלמטה או חס ושלום לעשות קצת ספורט ולעלות לקומה השניה ואולי גם להיות נחמד ולשאול את אמא של שמעון מה שלומה היום?.. תאמינו לי- לא מבין אותכם, אבל מה? פעם בשנה אתם משחקים אותה ושולחים לנו איזה חבילה לפסח עם ממרח שוקולד כזה שנמרח שווה בשווה על המצה, סתם שיהיה חג מתוק גם לתושבי "מרתפי המדינה", כל שנה אני מחכה לראות מה תוסיפו לחבילה, זה כמו נס פסח משלנו- אבל לכם? מי דואג לכם? יש לכם בכלל נס פסח? אני חושב שלא, בסופו של דבר.. אני באמת מרחם עליכם, איך שאתם רודפים אחרי הכסף ואחרי העבודה, כאילו עבודה היא משהו שבורח ושמתישהו היא תגמר וכסף לא יגיע מאיפהשהו בסופו של דבר. ובתוך המרוץ אתם לא מכירים את הילדים שלכם. אתם בכלל לא משפחה, רק אוסף של אנשים שבמקרה נתקעו ביחד וחולקים איזה גן או שניים. אני כשדוד שלי חולה, אני הולך להחליף אותו בחנות גם אם אני מפסיד בית ספר, ככה עושים במשפחה. ומשפחות אכפת להם אחד מהשני. ואחרי הכל יש לכם את החוצפה להסתכל עלי ברחמים, לקרוא לי "טעון טיפוח" ולשלוח לי הביתה עובדת סוציאלית פחחחחחח... -------------------------------------- למרות הצניעות בבקשתו, לא יכולתי שלא להודות לעוף מוזר על עזרתו הרבה בהחזרת המונולוג האבוד , על הסבלנות האדירה, ובעיקר על שהוא לא העיף אותי באיזה שהוא שלב מכל המדרגות..- תודה.