אֶת הַדָּבָר הַמַּבְטִיחַ הַבָּא אֲנִי נִשְׁבַּע לְהַשְׁחִית בְּעַצְמִי. לֹא לָתֵת אֶת הָעֹנֶג לַצָּד הַשֵּׁנִי. זֶה יִהְיֶה בְּעוֹד זְמַן מָה, כְּשֶׁאַרְגִּישׁ מַסְפִּיק רָחוֹק מֵהָאַכְזָבָה הָאַחֲרוֹנָה, וּמַסְפִּיק בָּשֵׁל לְאַכְזָבָה חֲדָשָׁה. נַכִּיר וַדַּאי בְּדֶרֶך זוֹ אוֹ אַחֵרֶת, נֵלֵךְ יַחַד לְבֵית קָפֶה אוֹ לְסֶרֶט, יִהְיֶה קְלִיק, יִהְיוּ נִיצוֹצוֹת, וּבָרֶגַע שֶׁאַרְגִּישׁ, שֶׁאֵדַע שֶׁזֶּה הַקֶּשֶׁר הַמּוּצְלַח הַבָּא, אָקוּם וַאֲבַקֵשׁ סְלִיחָה, אוֹמָר שֶׁזֶּה לֹא כֹּל כָּךְ מַתְאִים לִי, וּבְהַצְלָחָה. אֶת הַדָּבָר הַטּוֹב הַבָּא, אֲנִי מַבְטִיחַ, לְסַיֵּם לִפְנֵי שֶׁהוּא מַצְלִיחַ לְהוֹצִיא אוֹתִי מִדַּעְתִּי, לְהַקְדִּים אוֹתִי, לִדְחוֹת וּלְהַשְׁפִּיל, לְהִיגָּמֵר לִפְנֵי שֶׁהוּא מַתְחִיל.