כשסוף-סוף אפשר להחזיק עט ביד, לכתוב את עשן הסיגריות המתמר, העולה מעלה בתנועות מעגליות כאשה מרקדת ריקוד עדין של נשמה, נמוגה בזהירות, מתפרקת אל האויר אותו אני נושמת, נאספת אל תוכי. מתוך הבית ניבטת אלי השמש בשקיעתה. היא אינה משפיעה על השמים הערב הזה. שוקעת לה בהיסח הדעת, לא מרעיפה כתומים-כחולים-סגולים על הכל, והחושך מגיח באחת. ואין עוד פסח. שנה אחרת היתה לי השנה הזו, מן הפסח שעבר לזה שנגמר לו. כלי הפסח הנאספים מכל פינות הבית לוקחים איתם אל המחסן תחושות רבות. תקוות שניצתו בי בחג. מחשבות. תהיות. אף שאיני יודעת מה אעשה מחר, עיני נודדות אל הפסח של השנה הבאה מבלי משים. חוזות עתיד, גורמות למפלתו בהנף מחשבה אחד, ומקימות אחר תחתיו. איני יודעת מה עלי לעשות בכדי לשמור את חודש האביב הזה. את התחושות, את הריחות המתעצמים, את האותות המבשרים טובה. את הידיעה כי המבדיל בין קודש לחול, רק הוא ידע את אשר עתיד לקום כאן בחדרי ליבי. ובבתים, ובחוצות העיר כולה.