כבר זמן רב שרוצה אני להעביר את הרושם הזה הקבוע בנפש, בצדדים הכואבים-כואבים שלה, ולהשליכו הלאה ממני. פעם אחת בלבד התחלתי כותבת עליו, אך מפאת העייפות לא נענו לי המילים, ובאו בערבוביה שאין התחלה לה ולא סוף. מקוה אני כי יעלה הדבר בידי הפעם הזאת. לפני זמן רב קרה הדבר, ובכל זאת זוכרת אני פני האיש הזקן ההוא כאילו ראיתיו היום. שבתי מהתבונן בנבכי נפשי, מחכה לאוטובוס שיקחני הביתה. אף הוא היה שם. על ספסל לא יכול היה לשבת, שכן חרדי הוא, ואינו יושב לצד נשים מפאת הצניעות, ולא נמצא לו מקום לעמוד ולהשעין גופו אל התחנה כי אם בצידה. משעמד כך לא יכול היה לראות את האוטובוסים הקרבים ובאים, ואף כשהגיע האוטובוס אל התחנה, עדיין לא נכנס לטווח ראיתו של הזקן. רק בעת עוזבו את התחנה נגלה לעיניו. בראותו את האוטובוס עוקר ממקומו, ננער הזקן מעמידתו והושיט אליו יד מבקשת כי יעצור. איני יודעת מהו שנטע אותי על מקומי בראותי את האוטובוס עוצר בתחנה, מהו שמנע ממני לגשת אל אותו זקן ולשאלו למספר האוטובוס אותו הוא מבקש, ומהי הסיבה בגינה לא מנעתי אותו צער, אותו מבט עיניים שהיה בו, שליווה את האוטובוס המתרחק. ואף ששמעתי שאין זה האוטובוס אותו ביקש הזקן בכדי להגיע אל מחוז חפצו, לא יכולתי להניח לתחושה הזו, שאין בי דרך לתארה, לעוזבני. איני יודעת פשר הדמעות שמילאו את עיני. אם צער היה בהן, אם כעס, אם בוז. רק יודעת אני שאת פניו לא אוכל לשכוח, ואת סליחתו לא אוכל לבקש. ורק התחושה הזו, האוחזת ואינה מרפה.