שכבת שם, רפוי בזרועותיי, זרועותיך -כשל תינוק- פרושות, מתחננות לקבל. במיומנות יחסית, שהרי כבר התנסיתי בכגון אלו- שלפתי את שקית העירוי. הדם החם, האדום, שבעבע בה, דמי היה. בתנועות של ליטוף סקרתי אותך, מחפשת מקום אליו אוכל לחבר, להתחבר, להעביר, להחיות.. ובמבט ההוא, הראשון, המלא בכאב שלי- דומה היה לי שלא מצאתי. שכבת שם, כמו רווי לגמרי, מלא לגמרי- ועם זאת, ריק. לא הצלחתי למצוא בך מקום שאוכל לתת לו, שהרי נראה היה שכבר נתתי הכל... רגע אחד הבטתי בפניך, בעיניים המתחננות. הנעתי ידי ללטף אותך בצער על שלא הצלחתי, על שאינני יכולה.. ודקירה חדה גרמה לי להסיט את מבטי, להבחין בשקית דם חם וחי המחוברת אליי, וקצה חוט היוצא ממנה נובע ממך. זרם הדם היה חלש, רפה, אך פעפע באומץ. וידעתי אז שיש, ותמיד יהיה מקום. שכבנו שם שנינו, תשושים, אפופים. הִתְנָתָּנּוּ.