רֶקְוִיאֶם לְסוּמסוּם - Sumsum Requiescast
©  ליאורה שרה ברנשטיין
© ליאורה ש. ברנשטיין  Liora S. Bernstein  -

       אין לפרסם, להפיץ או לשכפל חומר זה, במלואו או בחלקו
בשום דרך שהיא, לרבות צילום מסמכים, תמונות, הקלטה או
כל דרך אלקטרונית או מיכנית שהיא ללא רשות מפורשת בכתב מהיוצר

1.
"אימא," אמרה דורית, "יש בחצר חתלתול לבן." אמרה ולא יספה.
"אני לא מכניסה עוד חיות הביתה,"  הגיבה האם מיד.
שתקו שתיהן.
שתי הנשים שהו במטבח, והאם התעסקה במשהו. היא לא אהבה את עבודות הבית ולא אהבה לבשל. הבת, שמלאו לה כשבע-עשרה שנה דממה אף היא. כל אחת עיבדה את מחשבותיה שלה עם קלט-פלט של רעותה. בחוץ השתעשע האביב הישראלי, מכה בשרביטו על פרחי הבר, מוריק את השדות, מסמן פריחת גני תרבות בערים ומפרה שפע יצורים ילודים באשר הם. העונה עונת חתולי החצר, אינטרנט עוד אין בעולם ונאוה לבד.

האם, נאוה, סיימה את ענייניה, העבירה מטלית על משטח השיש במטבח והכינה לעצמה כוס קפה, תשתה אותה עם סיגריה קנט, פיצוי לעבודות הבית. הבת המשיכה לשבת לשולחן המטבח, אולי למען החברה, אולי לשם הצוותא. פניה נקיים מחיוך.
"נו, אז איפה החתול ?" שאלה נאוה, לאחר שסיימה לשתות ולעשן.
ירדו למטה שתיהן, הולכת האם בעקבות הבת אל החצר האחורית בעורף הבניין ליד חדרון פחי הזבל. שם, בין הסבכים לאורך הגדר שהפרידה בין הבניינים חלף בזק בהיר ובלתי מזוהה.
"באמת לבן," הרהרה נאוה, "לבן מוזר."
היא תחבה יד לתוך השיחים ושלפה משם גורה כבת שלושה חודשים, חתלתולה בצבע לובן שנהב. עיניה היו בצבע תכול עמוק ואוזניה מקופלות אחורנית בזעם.
"ששש.... ששש .... ", היא מרגיעה אותה תוך שהיא מרימה את אמרת חולצתה ועוטפת בה את הגורה הנזעמת כדי לא להישרט. "ששש....."
הן שבו הביתה והציבו אותה על רצפת המטבח.
"מה זה ?" התפלאה נאוה.
"אמרתי לך," השיבה דורית.
החתלתולה נמלטה בזריזות מתחת לארונות המטבח אל מאחורי המקרר ושם העלימה עצמה. אף אחד לא התרגש. בבית ההוא נמצאו אז עוד חתולה בשם ג`ייני, חתול נוסף המכונה טייגר (בנה של ג`ייני), וכלבה שפעם מצאו זרוקה ברחוב, טריירית לבנה שדמתה לסמרטוט והעניקו לה את השם היפה פיגי. החיות הללו עוד הכירו את אבא, אריה, שהלך לעולמו לפני כשנתיים. החתולה ג`ייני הייתה בת חמש עשרה וחייתה בביתם גם בדירה הקודמת. כל החיות אולפו להיכנס ולצאת מהדירה ומהבית דרך המדרגות או המעלית. הן היו חלק מהמשפחה ורשת הקיום של נוכחותן ליפפה את הווייתה.

היצורים הקטנים ידעו שהגורה מסתתרת מאחורי המקרר ובמוקדם או במאוחר ערכו לה קבלת פנים. זו התבטאה בהליכה אדישה כביכול בזנב מתנשא לכיוון המקרר, רחרוח הדופן והתחככות. בערב התקבצה כל המשפחה להביט בחברת הלהקה החדשה ולהעניק לה שם.

דורית ישבה עם החתלתולה, שהייתה שבעה כעת, על ברכיה. האח מתן הושיט לכיוון הגורה יד. החתולה עברה מאחד לשני. היא לא הייתה סיאמית רגילה. פרוותה הייתה עשירה, סמיכה וארוכה יחסית. הַמַּסֵּכָה החומה של הגזע נעדרה מפניה. היא הייתה יפה מאוד והם התפעלו ממנה. זו הייתה מתנה שקבלו מבלי לבקש. עד כה מעולם לא קנו בעל חיים ולא היה להם כסף מיותר. בעלי החיים שלהם תמיד היו אסופים מהרחוב ומהסוג המצוי. מה יהיה שמה ? הם ניסו לחפש את השם שעדיין לא נתגלה. זכות הענקת השם תינתן לדורית, שמצאה אותה, אך אימא, היא נאוה, אמרה לפתע,  "סומסום, קוראים לה סומסום." 
עיני שני ילדיה הבהיקו בהסכמה. זה היה השם האמיתי. כולם היו מרוצים.

`סומסום היפתח,` הרהרה לעצמה נאוה.  זו הייתה חתולה יפה ויקרה וברת מזל, שהרי מזלה הוביל אותה למשפחה הקטנה שאהבה בעלי חיים. `כמו קמיע,` חשבה, `קמיע של מזל שיביא לנו מזל.`

2.
נאוה נולדה על קו השבר הגדול בין העבר לעתיד.

גם החתולה סומסום נולדה בין הזמנים, הזמנים של המשפחה והזמנים של החתולים.

החתולים של העבר ניזונו מפחי זבל שחורים, מתכתיים, נמוכים ופרוצים. הם השריצו כעכברים והיו גרומים ופראיים. עקרות הבית, שמטפחת כרוכה לשערן ועורן לבן וחלקלק כשל תרנגולת מרוטה צווחו "גוואלד", "כלבת" מעל מעקות המרפסות הפתוחות בסגנון הבאוהאוז, ועירית תל אביב התגברה על התרבותם על ידי פיזור סם התרדמון בחצרות ואיסוף עשרות חתולים רדומים לזריקה וגריסה במזבלה.

גם החתולים מהעבר של נאוה לא היו מעוקרים.  עם הזמן החלו לקבל ממנה גלולות נגד הריון (כשגילתה את הסוד ולמדה לדבר חלקות עם הרוקח כדי שימכור לה ללא מרשם). מזון לחתולים קנתה  בשאריות משוק הכרמל. חול לארגז החתולים הובא אז מאתרי בנייה והיה למעשה חול ים.

האנשים של העבר עוד לא הכירו את האינטרנט. הם היו נבדלים וכל אחד חי בזמן הביולוגי האמיתי שלו. הידע היה עדיין ספון במציאות הפיזית. האוניברסיטאות לא היו וירטואליות. מחקרים לעבודות סמינריוניות התבצעו כולם מספרים ובספריות. נסיעות התמשכו שעות אמת במציאות ועל השעון. אנשים נסעו לעבודה במכוניותיהם ולא עבדו מהבית דרך מחשב. אוכל קנו במכולת ולא במרכול. השנה הייתה 1990, שנת אינטל פנטיום אחד, או אולי שנים. עיראק תפלוש לכווית רק בעוד חודשיים שלושה. גיבורי הסרטים עישנו על המסך, גם הנשים מביניהם, וטלפונים ניידים לא היו קיימים. כשיגיע העתיד הוא יגרוף את כולם וילידי העבר שלא יצליחו לחצות את קו השבר יישארו מאחור.

אותה עת התכוננה דורית לבחינות הבגרות. היא הסתגרה בריבוע הקטן של חדרה בפנים חמוצות ולא דברה עם אף אחד, כאילו בני ביתה היו הם האשמים במצבה. מטבעה הייתה נערה שקטה ומגוננת, רכה ואוהבת בעלי חיים. אך כעת התעלמה מהיצור שהביאה. היא למדה בשקידה מאחורי הדלת הנעולה ובלי דעת החלה בתהליך ההתנתקות מבני ביתה, עלייה על נתיב השירות בצה"ל, לימודים גבוהים ומציאת בן זוג. על סומסום הקטנה השתלט מתן בן הארבע-עשרה. הוא נהג להניח אותה במיטתו על כפות רגליו המכוסות בשמיכה והיא נהמה שם וכרסמה את אצבעותיו מבעד לסדין.  או שנשק לה והציק לה עד שנשכה את אפו.

נאוה ניהלה את הבית בקפדנות, בתקציב של מורה אלמנה ללא משפחה אוהבת או תמיכה כלכלית. את האושר שלהם הם לא קנו במוצרים, הם גילו אותו מסביב ובהשתקפותו בתוך עצמם. סומסום הייתה יפה כל כך. כשהואילה להופיע, או כשהבחינו בה, נשאה והביאה עמה תמיד ענן של זוהר. עיניה הכחולות אל-פחד הרחיבו את הלב. אינספור נשיקות יכלו להעניק לה ותמיד הייתה מתחדשת ומוכנה לקבל עוד ועוד כמעיין הדדיות של אהבה ושפע. מעולם לא עלתה השאלה מנין באה ומי אולי דואג לה או שואל את עצמו מה עלה בגורלה. היא הייתה מופת לחשיבותו של היופי, לערכיותו ולהשפעתו על המתבונן.

חלפו מספר שבועות ולא פג החידוש שבחתלתולה. בינתיים הסתיימו בחינות הבגרות. היה זה החודש האחרון של דורית בבית. היא התקשתה ליהנות ממנו. מרוב ששיננה את החומר לבחינות החלו קטעי מידע קופצים להכרתה ללא הזמנה ומטרידים אותה. היא התלוננה בפירוש. נאוה ניסתה להסיח את דעתה בדרכים שונות שלא נמצאה בהן תועלת. לבסוף עלה בה רעיון והיא קנתה תצרף ענק, של אלף חתיכות או יותר. דורית הסתגרה במשך שבועיים במרפסת כשהיא ישובה על כרית וחִברה פיסה לפיסה על הרצפה את החתיכות הבודדות. עם כל פיסה שמקומה התגלה נפרם במוחה קשר הדוק ויכלה לשחרר ולשלח ממנה את הידע  הלכוד ששיננה לבחינות בעמל כה רב. התצרף המתפתח גדל עד שתפש את כל שטח הרצפה כמעט.אם יצאה מהמרפסת נאלצו לסגור את הדלתות כדי שהחתלתולה לא תשחק בפיסות התצרף. הם קיללו את סומסום והשפיעו עליה מילות נאצה וגנאי ברוחב לב כי הקיץ עמד במלוא הודו והם נאלצו להפעיל מזגן ולהסתגר מאחורי הדלתות המוגפות. סומסום ישבה בסלון על שולחן התה והביטה בהם כמלכה המשקיפה על נתיניה הצמיתים מכס המלכות. מפונקת הייתה והם נהנו לגדף ולחרף אותה ולספר לה מה דעתם עליה, במיוחד כיוון שמלכתם היפה לא הבינה דבר משום דבר שדברו בשפת אנשים.

3.

בקיץ ההוא פלשה עיראק לכווית. דורית גויסה לצה"ל, העיתונים היו תפוחים וכבדים מנייר וכותרותיהם מובלטות באותיות ענק אדומות על רקע שחור.  מדי ערב דבק הקהל בריבועי הטלוויזיה והאזין לחדשות ולפרשנויות. הימים היו עמוסים ונאוה הפסיקה לדאוג למציאות שהלכה והתערערה וכאילו הפכה לתמונה של התקשורת בעולם אחר. וממילא אם יקרה משהו, מה כבר יוכלו לעשות ?

בימים עסקה בעבודות הבית והלכה לעבודה. בערבים לימדה בקורסים. בחודש אוגוסט לא עבדו. היא נחה. מתן התגעגע לאחותו. הבית היה ריק, הוא התלונן. מדי ערב הטעינה אותו נאוה במכונית ונסעו שניהם לאורך טיילת הים התיכון החל בגן העצמאות של תל אביב וכלה בסוף העיר בת ים, מסע לא ארוך אך מתמשך בין נחילי המכוניות והמוני האנשים שטיילו לאורך החוף בלילות החמים. הים היה סמוי באופל ורק פסי הקצף הלבן התבלטו על פניו העלומים. כששבו לביתם היה מתן רגוע וכך נהגה מספר שבועות עד שהסתגל לחסרונה של דורית וצערו התמתן וחלף.

נאוה הרבתה אז להרהר רבות בבתה, שלא נהגה לדבר על עצמה, וכעת יצאה לדרך החיים. היא הייתה בת טובה ומחונכת אך חסרת התאמה למה שהתרחש בחברה התל אביבית, שהייתה מערבית, חופשית ומופקרת. לעתים תהתה למי היא דומה באופייה. אמנם, מעולם לא דאגה לעתידה כי תמיד ידעה מעצמה ש"לדורית יש כוכב בשמיים", אך מהיום בו הניחו אותה בזרועותיה ודורית הקטנה הביטה בה בעיני סבתהּ, בעיני אימה של נאוה, חלף בה זעזוע חסר פשר. חברות יעירו בעתיד לנאוה שיש לה ילדים טובים אך נאוה לא הייתה בטוחה שלהיות טוב פירושו לשרוד ולהצליח. בכל אופן היא סמכה על המציאות מחוץ לבית שתחנך את ילדיה ותערוך להם היכרות עם כללי ההתמודדות האחרים, עם בני אדם ולא עם חיות מחמד. שהרחוב ייתן להם את מה שחסר בבית.

כשנפתחה המלחמה נראתה כתמונות במקום אחר אך בהדרגה ולבטח הלכה והתקרבה אליהם ככתם שמן על בגד. כולם קנו ברצינות תהומית מכשירי רדיו קטנים ניידים, מוצרי מזון משומרים, מים מזוקקים, יריעות פלסטיק גדולות כדי לאטום בהם את החלונות ועמדו בתורים לקבל את מסכות הפנים בעלות השם הנורא אב"כ – אטומי ביולוגי כימי. גם לחיות המחמד התפתחה תעשייה ענפה של מוצרים והצעות. שהובאו על דפי העיתונים ובטלוויזיה. וכל זה היה כחלום. היא לא האמינה שמשהו אכן עלול להתרחש, לפגוע ממש בקיר בית מגוריה. כשנשמעה האזעקה הראשונה רצו היא וילדיה אל החדר שנבחר לאטימה וסגרו את הדלת. נאוה לבשה את המסכה והחלה משתנקת, למזלה נמצאה אתם דורית שהעבירה את הטירונות שלה במרכז להדרכת אזרחים בשימוש באותן מסכות. היא שחררה במהירות את ההברגה שסגרה על פתח הנשימה ונאוה נשמה לרווחה. היו במלחמה ההיא אדם אחד או שניים שנחנקו. נאוה הושיבה את ילדיה בכריעה על הרצפה בין המיטה לארון שליד הקיר וכיסתה את ראשם בשמיכת פוך. מעבר לדלת נשמעו החתולים המייללים, מבקשים להיכנס, ולשווא. רק פיגי הייתה אתם. אז שמעו את מטח הטילים. הם שאלו את עצמם עד שנשמעה צפירת הארגעה אם עליהם להישאר עם המסכות על הפנים כשיצאו. והחתולים בחוץ מה אתם ? הם יהיו מתים ? הם יתעוותו בייסורי גסיסה ? הקריין ברדיו הרגיע את האוכלוסייה. ראשי הנפץ אינם נושאים חומר כימי. הם פתחו את הדלת ביראה. סומסום הקטנה ישבה בצד השני והביטה בהם בסקרנות. משחק חדש, חשבה לעצמה. `מייאו,` קבלה את פניהם.

כשבוע ימים החזיקה נאוה מעמד בהפצצות הליליות עד שנשברה. סאדם חוסיין ניסה לכוון ללב תל אביב והטילים שלו נחתו במרחק של שלושה ארבעה קילומטרים ממשרדי הצבא שהשתוקק לחסל במרכז העיר.  ביתה ניצב במרחק של כשני קילומטר משם. הקירות רעדו כשהקאדים פגעו בקרקע, הם רעדו אפילו יותר כשטילי הפטריוט נגד סקדים נסקו לאוויר. 

ביום נמנמה, בלילות לא ישנה. אסור היה לה לישון כדי שתוכל להעיר את הילדים בהישמע האזעקה. הגברים שלחמו במלחמות ישראל ייתכן שהתרגשו פחות. אך נאוה לקחה את המלחמה ברצינות תהומית.

בקרב האוכלוסייה היו ישראלים שחיו חיים קסומים, דבר לא יאונה להם, האמינו. הם עלו על גגות הבתים, כמו תושבי עזה שעלו לגגותיהם מסיבות אחרות, והתגרו בגורל ובאזהרות פיקוד העורף. הם צלמו את העיר והטילים בלילה. הם המתינו לבוא הסקאדים ולריגוש האדרנלין והתראיינו בעיתונים ובטלוויזיה.

שירלי חברתה אמרה לה, "מה את פוחדת ? בואי, תשני אצלי." היא גרה בקומה השמינית בשכונת מגורים מכובדת עם שני חתולי אנגורה לבנים וכלל לא התכוננה לרדת למקלט של הבניין.

 "עד שתגיע המעלית ותרד הסקאד יספיק להתפוצץ," הסבירה.

נירה, חברה אחרת, התקשרה מדי יום מביתה הכפרי על ראש גבעה בזיכרון יעקב והפצירה בה "בואו אלינו". היא נשמעה נואשת מחששות וקולה דואג ואוהב. גם אימהּ טלפנה, בחשש וחרדה גדולים. "תבואו, תבואו לכאן," היא בקשה.

נאוה לא יכלה לומר לאימה שאינה מסוגלת לנטוש את בעלי החיים שלה. היא לא יכלה לזרוק אותם ברחוב באיזה מקום. שיסתדרו.

"אי אפשר אימא," הסבירה, "דורית מגויסת, אני לא יכולה להשאיר אותה כאן לבד," וגם זה היה נכון. היא לא יכלה להשאיר אף אחד, הם היו החיים שלה. כזאת הייתה.

היו כל מיני סוגי אנשים שפגשה בחיים. אחד המרצים שלה באוניברסיטה, פרופסור להיסטוריה שתהילתו נודעה בעמים ובארצות זרות, סיפר להם פעם בשעת חסד, בסמינריון קטן של קבוצת נבחרים, איך נסע ברכבת עם אמו לְשָׁם. קרונות הבקר היו עמוסים באנשים. בבוקר כשהפציעה השמש שכבה אמו  מתה על קרשי העץ של הרצפה. האנשים בקרון הרימו את הילד קטן המידה ודחפו אותו החוצה דרך הצוהר הזעיר, כך הוא ניצל.

"אם אימא שלי הייתה בחיים לא הייתי משאיר אותה," הוא אמר, "היינו נוסעים ביחד עד הסוף." כן. ואז הוא היה מת. זה היה סוג של הימור. כמו יאנוש קורצ`אק, המחנך שנסע עם הילדים שלו לְשָׁם. הם העדיפו את המוות מאשר לוותר על עצמם, לאבד את פנימיותם לדעת. ובכל אופן, לא היה הוגן לערוך השוואות כאלה. עקרונות הם דבר רוחני והאנושות הגופנית מנפה את עצמה לפי כללים אחרים.

הימים היו נסבלים. אך הלילות קשים. הבניין התרוקן מדייריו. שבעים אחוזים מהדיירים נפוצו לערי הפריפריה, במדינה כל מי שהיה בידו כסף טס לקפריסין, ליוון ורחוק עוד יותר. היו כאלה ששהו בבתי מלון באילת, או בירושלים. נאוה לא הבינה מנין השיגו את שפעת הממון שאפשרה להם מגורים מתמשכים ימים ושבועות בבתי מלון על תקן של חופשה.  היא  חרדה לילדיה, ולבעלי החיים שלה שהיו חלק ממנה והייתה אובדת עצות.. היא אינה נוטשת את האהובים.

לבסוף נשארו בבניין רק ה`פרטיזנים`, כך כנתה אותם בלבה. השכן מפולניה מהקומה הרביעית, שהיה פרטיזן במלחמה וגר ביער במחפורת שהם כיסו בלוח עץ. והשכנה שצעדה בצעדה ההיא ויצאה מאושוויץ וחייה שלמים בכף ידה, היא, אחותה ואמה. והשכנה מהקומה הראשונה שנצלה על ידי החייל הנאצי והנזירות. כשבאו הגרמנים ואספו את כל יהודי הכפר לנהר ניגש קצין לילדה היפה בעלת עיני הספיר הבוהקות ואמר לה: "מה את עושה כאן ? את לא יהודיה. לכי מכאן."

היא הייתה קפואה, נדהמת ומשותקת. הוא גער בה והרים קול, "לכי מכאן, תסתלקי, את לא יהודיה." והיא הלכה משם לאומנת הכפרית שלה שהתפללה אז בכנסיה, כי היום יום ראשון, וקולות מכונות הירייה נשמעים באוויר מהנהר. ולמחרת הופיע פס שיבה בשערה של השכנה והאומנת שלחה אותה בעגלה נהוגה על ידי בעלה והסתירה אותה במנזר.

ה`פרטיזנים` האלה, כך כנתה אותם נאוה בלבה בשם הקולקטיבי, נשארו בביתם והתנהגו כאילו דבר לא קרה. ללא ספק הייתה להם תפישת חיים אחרת. היא לא רצתה להיכנס לזה. מה שהכריע את הכף והביא אותה לפעולה הייתה פנייתו של ראש העיר דאז אל התושבים שנמלטו מהעיר לחזור אליה, לשוב לעירם ולא להימלט. נאוה נמלאה זעם איום. כל ההבטחות של החיים וחינוכה החברתי והלאומי נמוגו כעשן, כאילו הביאו מטלית רטובה ומחקו אבק ולכלוך מעיניה. בעיני רוחה חזתה בראש העיר יושב בדירתו הנרחבת בבניין מהודר ומבוצר בעל מרחב מוגן ושומרי ראש בכניסה והברירה בידו לפעול כאוות נפשו. בוודאי היו לו חברים וידידים בכל מקום בעולם וסוללות הפטריוט שהוצבו מסביב לעיר לא יניחו לאף טיל להתעופף לכיוונו. יש לו תורמים, ממון ומשכורת גדולה ואם היו לו חתולים וכלב גם להם ללא ספק היו המשרתים מוצאים סידור תוך עשר דקות.

`כל אחד לנפשו,` חלפה מחשבה במוחה.

היא טלפנה לנירה ואמרה לה, "אני באה."

4.

הם הכניסו את החתולים בשני כלובים ואת פיגי הכלבה על קרקעית המכונית מאחור, ארזו מספר חפצים ויצאו משם בצהרים לכיוון זיכרון יעקב, טרם שיירת המכוניות הגדולה.

"זכרי, " היא אמרה לדורית, אותה הצליחה להשיג בטלפון, "את נוסעת ברכבת מתחנת ארלוזורוב לתחנה של פרדס חנה ושם תרדי. אני אחכה לך שם ואקח אותך."

5.

מכונית הב.מ.וו. הכחולה פילסה דרכה בבטחה על כביש מישור החוף אל הצפון, לכיוון הרי הכרמל. נאוה נהגה הפעם במכונית ומתן ישב לידה, מכורבל בתחושת ביטחון ורגיעה. הם נמצאו במכונית של אבא. משוש נפשו של אריה הייתה המכונית הזו וכעת נמצא עמם ברוחו למרות היותו מת והם חשים בטוחים ושמורים בכלי המתכת האמיץ שהותיר להם, ישובים מאחורי המנוע שטרטר בפרפור נמוך ונפלא.

המכונית הזו, כמה תלאות עברו בגללה. לאחר שאריה הלך לעולמו הופיעו כל מיני בָּלָבָּתִים, יורשים ומתיימרים בגלוי ובסתר לרכושו של האיש. כשנתגלה להם שרִיק ואין בעבורם דבר, הלכו ונעלמו. אך לא חלפו שלושה חודשים מפטירתו עד שירדה נאוה בבוקר לחניה וגלתה לתדהמתה שהסירו מהמכונית את פניה, את הפנסים הכפולים והסורג האופייני שביניהם והותירו בין מכסה המנוע לגוף המכונית חלל פעור כלוע של כריש. ושם חיטטו וחפשו, מי יודע מה, אולי תכשיטים ואולי דולרים.  ומאז הניחו לה. ועד כמה שהייתה המכונית מעמסה על המשפחה, בתיקונים ובהוצאות, שמרה עליה נאוה, והצטמצמה בעצמה כדי לא לפגוע בכבוד האב או לגרום לתחושה נוספת של כאב הפרידה לילדיו, והשאירה אותה בחניה והשתמשה בה, כי זכרה כמה אהב אותה. רק לאחר שקבלו דורית ומתן את רשיון הנהיגה שלהם ונהגו לבית ספרם במכונית של אבא, סובבו את ההגה שסובב הוא ולחצו על הדוושות שהוא השתמש בהם והביטו מבעד עיניו ולבשו עליהם כבגד את קיומו שחלף ואספו אליהם את כבודו וכבודם עמד בה לבה למכור אותה והייתה שלמה עם עצמה למען ילדיה.

הדרך הייתה מוכרת למכונית שבקרה אצל החברים פעמים הרבה ושעטה לביתם בשמחה.

6.

נירה ובעלה היו זוג הרפתקנים מקסים, הורים לארבעה, שהניחו לנאוה לאהוב אותם כאילו הייתה זו זכותם המלכותית להיות אהובים ונאהבים.  הם חיו בבית על קרקע על מדרון הר קטן ליד שמורת טבע.

כשהגיעו לשם התקבלו בחיוך, בחיבה ובמילים רכות. נירה הראתה להם את חדרם ואחד הבנים נכנס והזמין את מתן לשחק ולפטפט. תוך מחצית השעה התרחקה ממנה המלחמה שנות אור. אז הלכו נירה והיא למכונית, הוציאו את הכלובים ונכנסו אתם לביתן בחצר. שם התקינה להם נאוה ארגז חול, השליכה להם שמיכה על הרצפה, הניחה קערית מים וצלחת מזון יבש, בדקה היטב את החלון והדלת, ושחררה אותם בפנים. את פיגי הכלבה הסמרטוטית לא קשרו ולא סגרו. היא התהלכה בעקבותיה כצל נסתר. לקראת ערב נסעו היא ונירה, כל אחת במכוניתה, לתחנת הרכבת של פרדס חנה לקבל את פני דורית. הרכבת הגיעה ללא עיכובים. דורית נעצרה בפתח דלת הקרון והשקיפה מלמעלה על הרציף. היא הייתה יפה במדים. כשראתה אותן נפנפה להן לשלום וירדה בשלוש המדרגות.

"דוריתי, מה שלומך ?" חייכה אליה נירה במאור פנים.

דורית, רצינית תמיד, חייכה בחזרה וחבקה את אימה.

בערב אכלו סלט, ופיצה ופגשו לראשונה בתנור המיקרוגל. איציק העמיס עליהם בדיחות וכשסיימו לאכול ערך להם ערב משפחתי של בידורים והפחדות. הוא שלף מאי-שם מסיכת גומי בעלת תווי מפלצתיים ומעוותים וירד אתה על הפנים במדרגות "כדי להפחיד".

"אני בוחן את השפעתה על מתן," הוא התלוצץ. "מתן, נכון שנבהלת ?" ענה ושאל בעת ובעונה אחת.

אחר כך הציג בפניהם מסיכות נוספות מהאוסף שלו וסיפר להם בדותות שנתגלו כאמיתות על אירועי זוועה שתיכן לחברים, לשכנים ולזרים. לסיכום הערב, שעה שישבו באכסדרה בחוץ ונירה רחצה את הכלים והנוער נפרדו מהם סיפר לנאוה את מעשה כיפה אדומה ששיפץ על פי דרכו, כפי שהיה מלעיט בו את ילדיו בילדותם.

"היה הייתה ילדה קטנה ושמה כיפה אדומה," דקלם בפניה.

"כיפה אדומה הייתה לבנבנה ושמנמנה כמו כופתאה והלכה לבד ביער כשעל זרועה סלסילה ועוגיות לסבתהּ."

"לפתע הגיח מבין העצים זאב ענק, שחור ושעיר. נורא ואיום היה," תאר אותו איציק, תוך שהוא חורץ את עיניו ומעווה את פיו, "לשונו התגלגלה החוצה וטפטפה ריר, שיניו הסריחו ועיניו פזלו והוא היה מכוסה פרעושים וקרציות."

"כיפה אדומה, נהם הזאב, תני לי מיד את העוגיות שלך. ואל תזוזי, התרה בה, תוך שרחרח בלחייה העגולה שהדיפה ניחוח תפוחים וקינמון והחליק בהדרגה את זַרְבּוּבִיתוֹ, אפו השחור והדוחה, לשקע צווארה."

"כיפה אדומה לא נבהלה מהזאב.היא שקלה את המצב ואז פערה את פיה ובלעה את המפלצת על פרוותו וכרעיו. היא נגסה בו ולעסה אותו כולל עיניו הפוזלות, הפרעושים והקרציות. כשסיימה, עשתה גְּרֶפְּס."

איציק סיים לספר. הוא עשה כמיטב יכולתו והביט בנאוה בציפייה. גבר גדול היה, אב לארבעה, סוחר ממולח וסגן אלוף במילואים. נאוה גיחכה. היא החמיאה לו על הסגנון.

"כל הילדים אצלכם אוכלים זאבים  ?" חקרה.

"בלית ברירה," הוא הביט בה בעניין. "את לא חושבת ?" 

הוא נשאר בחברתה קמעה ואז קם, "אני קם בחמש וחצי מחר," התנצל ונכנס פנימה.

החושך ירד מוקדם על ההר. הילדים נפנו לפינותיהם. לא נשמעו צפירות אזעקה על ההר, הלילה ישנו בשלווה זו הפעם הראשונה מזה זמן רב, כולם.

נאוה ישבה על הפאטיו בקדמת הבית והשקיפה בשמים שהעלו על חוג האופק אדי הילה אדומה של אורות יישובים רחוקים. זאת הייתה שעת חשבון הנפש. בה עומדת מולנו המציאות שבדרך כלל אנו מכסים בצעיפי האשליה חשופה ונוגעת בנו רכות. גם במלחמה לא התקשרו חמהּ אבי בעלה  ואחיהם של ילדיה מנישואין קודמים של בעלה, ילדיה החורגים. הם לא יתקשרו גם אחרי המלחמה. אם ברכה של כלה ושל אם חורגת הייתה נחשבת, היא לא הייתה נותנת להם אותה יותר. היו אחרים שדאגתם לגורלה הוכיחה שהיא חלק מחייהם, וכי בלעדיה יהפכו חייהם לחסרים ובלתי שלמים.

החשיכה הייתה כעת מוחלטת. ענני חורף כיסו את השמיים. נאוה שקלה אם להיכנס לביתן בחצר כדי לבדוק מה קורה עם החתולים אך עצרה בעצמה. לא נשמעו יללות. היה חושך ולילה. הם ישנים. לא כדאי לפתוח את הדלת. בפעם הראשונה מזה שבועות הייתה רגועה. חשה בטוחה ומוגנת. היא נכנסה פנימה ועלתה על מיטתה שהייתה מזרון גדול, נוגעת לא נוגעת בילדיה. את דלת הבית לא נעלו אף פעם.

7.

הם קמו מוקדם למחרת בבוקר. היא לא העירה את מתן שהתהפך על צדו השני והמשיך לישון. נאוה ודורית התרחצו בשקט, לקחו משהו חם לשתות במטבח ויצאו החוצה על בהונותיהן. דורית שרתה בתל אביב. היא נסעה ברכבת של שבע בבוקר. נאוה העלתה אותה על הרכבת ודאגה למלא דלק בדרך כששבה מהתחנה. מתן התעורר והם פנו לחצר. החתולים היו מכורבלים בנוחות בשמיכה שהשאירה להם. הם נראו בסדר גמור. היא לטפה אותם והכניסה אותם שוב לכלובים, טייגר בכלוב אחד וג`יני וסומסום הקטנה בכלוב השני.

"נירה, להתראות," הודיעה לחברתה.

הבוקר היה נפלא והדרך ריקה יחסית. הם נהנו משינה מעולה ללא פיצוצי רקטות וטילים. הלך הרוח היה טוב יותר ואופטימיסטי והצבע שב לנוף שמסביב. נאוה נסעה עם בנה דרומה, לכיוון תל אביב, למושב בית יהושע ליד נתניה, שם נמצא פנסיון לבעלי חיים. הפנסיון היה מרוחק דיו מתל אביב ומהטילים. ייתכן שאדם זר מארץ אחרת לא יבין איך הספיקה לנסוע, ולשוב ולחזור, ושוב לנסוע, והכל בבוקר אחד. נזכיר לכן שישראל מדינה זעירה, מידותיה (על פי האינטרנט) הן בערך כמו של האי סיציליה, או סרדיניה, אורכה מצפון לדרום 424 קילומטר ותל אביב, העיר המודרנית הראשית שלה ממוקמת במרכז המדינה לשפת הים.

הם הגיעו לפנסיון ללא סיבוכים ושִכנו שם את בעלי החיים. את שתי הנקבות שכנו בכלוב אחד גדול ואת טייגר בכלוב נוסף. היא שִלמה להם על החשבון ובקשה שהווטרינר שלהם יחסן את סומסום, כי הייתה חתולה צעירה שהחליפה סביבה וחברה. מתן הוציא אותה מהכלוב בעדינות ונשק לה על אפה. הם נפרדו מהחיות ונסעו הביתה לתל אביב. נאוה לא רצתה להשאיר את הדירה ריקה. היו סידורים וטלפונים לקבל ולעשות.

וכך עשו כל יום, שבים אחרי הצהרים לנירה, אוכלים ונמים שם ולמחרת בבוקר נוסעים לתל  אביב. היו מביאים את דורית בערב מהרכבת בפרדס חנה כדי שתישן ללא הפרעה בזיכרון יעקב ובבוקר מעלים אותה מחדש לרכבת הנוסעת לתל אביב ומאוחר יותר נוסעים בעקבותיה  במכונית. כך החלימו  ושמרו על שגרת חייהם. בתי הספר היו סגורים.

 כסף לקיום קבלו מאמהּ של נאוה, ההיא שנפרדה מאביה בינקותה והסתלקה מארץ הַלֶּבַנְט. היא התקשרה מדי יום לישראל לטלפון בתל אביב בחרדה גדולה. בית הספר ללימודי ערב שנאוה לימדה בו והשלימה ממנו את הכנסתה לא פעל במלחמה ובתחושה מיאון קשה בקשה ממנה נאוה סיוע "כי אין כעת עבודה". מעולם לפני כן לא בקשה ממנה דבר, ובוודאי שלא כסף. הקשר ביניהן התפתח רק  לאחר שאביה של נאוה הלך לעולמו והנכדים נולדו. כעת שלחו האם ובעלה מיד המחאה על סך אלפיים דולר, סכום רב, והפצירו בה עוד ועוד לא להתבייש ולעלות על מטוס אם יעלה צורך. ובכסף הזה הם הסתדרו וגם שלמו לפנסיון בעבור החתולים, והשאירו אותם שם שלושה שבועות עד שהמצב נרגע לחלוטין ולא השליכו אותם ברחוב ולא ויתרו עליהם.

8.

כשהסתיימה המלחמה נסעו שלושתם יחד לקחת את החתולים. הם הוכו בתדהמה כשראו את סומסום. החתולה היפה שלהם התהדרה כעת בכתם כהה ולא סימטרי שהופיע בפרווה על ראשה וגם אוזניה קבלו צבע כהה בלתי מזוהה.

"סומסום, מה קרה לך, סומסום," נעלבו הילדים.

יוסי, הבעלים של הפנסיון, הסדיר את העניינים מול נאוה בקופה בעוד אשתו הכניסה את ג`ייני וטייגר לכלובים. את סומסום היא המשיכה להחזיק בזרועותיה, החתולה לא התנגדה, היא התרווחה שם וסקרה את מערך הכלובים מסביב בשאננות.  דורית ניגשה אליה לקחת את החתולה וההיא התרחקה ממנה והתקרבה ליוסי. היא הביטה בו במבט מדרבן.

"אממ," כחכך יוסי בגרונו.

"תגידו, אולי אתם מעונינים להשאיר אצלנו את החתולה הזו ?"

"את סומסום," השלימה והסבירה את בקשתו האישה.

הילדים פרצו בקריאות מחאה.

"סליחה ?" שאלה נאוה. "לא, אי אפשר," סירבה.

האישה מסרה להם את סומסום בעצב. קשה היה לה להיפרד.

"היא כל כך מתוקה. כל בוקר הוצאנו אותה החוצה והיא טיילה לאורך הכלובים. היא נהגה לבקר את כל החתולים והם התרגלו אליה. היא השרתה אווירה נעימה בחתוליה."

"איזה גזע היא, ידוע לכם ?"

יוסי משך בכתפיו.

"קיימים מאות סוגי חתולים. היא סיאמית מעורבת עם משהו נוסף, אך מיוחדת מאוד. כשיהיו לה גורים נשמח לקבל אחד".

הם נפרדו בתודה מהמקום  ושבו למכונית. דורית הכניסה את סומסום לכלוב עם ג`ייני. עד שהגיעו לתל אביב ישבו כולם בדממה, צפונים בהגיגיהם, כאילו אכלו ארוחה כבדה ומשביעה, כלומר דבריו של יוסי שהיוו הוכחה חותכת וניצחת למיוחדותה של סומסום, הַמְּצִיאָה מהחצר.

9.

למרות המקרה המצער של שינוי צבעי פרוותה התפתחה סומסום לחתול יפהפה. היא נראתה כמו ציור של חתולה סיאמית שנשפכו עליו מים והצבעים בו נמרחו על דמות החתול ללא סדר גנטי. פרוותה הייתה שופעת.  גולת הכותרת של הופעתה היו העיניים הכחולות הנבונות שהשיבו מבט מודע וחודר. הן היו גדולות כנורות והייתה להן השפעה כשל ההשפעה האמורה להיות לחרוזים כחולים נגד עין הרע שנשים מתקינות על צווארן או תולות על אוזניהן בעגילים גדולים וכבדים, במיוחד בהופעות ציבוריות ועל המרקע. צבען הכחול לכד את המבט, חדר פנימה ושיבש את רעיונות המסתכל.

שכנה אחת הייתה בבניין שהחתולים והכלבים תועבת נפשה. לא יהיה לך כלב וחתול וכל חיה. לא תאכיל אותם ולא יעלו במעלית וכף רגלם לא תדרוך במדרגות. והנה סומסום אולפה לרדת במדרגות ולצאת החוצה ולשוב לדירה באותו מסלול כשאר החתולים. אלא שהייתה כה יקרה ואהובה עד שכשהשיבה אותה נאוה הביתה מדי ערב, בתום שעות אחר הצהרים הנעימות כששקעה השמש והגיע הזמן לחזור הביתה לאכול, לא הניחה לה ללכת בעצמה אלא נהגה להרים אותה ולהחזיק אותה כשידה השמאלית תומכת בה בצמוד לְחָזָהּ והפלג העליון של גופה יחד עם הגפיים הקדמיות מונחים נשענים על כתפהּ והיא ישובה במעין מצג ספינקס ומתבוננת. ורצה המקרה שדווקא באותן שעות נהגה השכנה ההיא לשוב מעיסוקיה והייתה נתקלת בנאוה במעלית עם סומסום על כתפה.  נאוה עמדה בהיסב גו חלקי לשכנה כי לא אהבה אותה ואילו סומסום הביטה בה בלא יראה. כשהגיע הזמן לצאת והסתובבה ראתה נאוה את השכנה עומדת נטועה  לרצפה כנציב מלח ומסתכלת בחתולה בעיניים עגולות. וכך קרה פעמים אחדות ללא הבדל ואפילו זכתה נאוה לכבוד שניגשה אליה ההיא וחקרה אותה מה יש לה בבית ומה פשר החתולה הזו. ומקרה זה לא היה בודד.

עד כמה הייתה חזקה עוצמת השפעתה של סומסום לא ידעו עד שהתברר שרכשה לה מעריץ בלתי מעורער אצל המחותן רונן, חותנה של דורית שהתארסה והתחתנה במשפחתו.

רונן עבד בעירית תל אביב, וכלפי חוץ נהג רק להיאנח כשראה חתול בביתם ולשאול,

"מדוע את לא מתפטרת מהם ? תשימי אותם בחוץ."

והנה, כשנה אחרי החתונה טיפסה סומסום על עץ ברוש בגובה ארבע קומות בחצר ומאנה לרדת ממנו.

היא בכתה, יללה ונאנקה. השכנים התקשרו לנאוה להודיע לה שהחתול שלה תקוע על העץ. כולם היו מרוצים מהתגלית ומאפשרותם לתקשר, לשתף פעולה להעביר ביקורת ולייעץ. רונן שעבד בעירייה שמע מבנו על מצוקתה של סומסום והזעיק מיד שני חברים שהגיעו עם מכונית עירונית בעלת כף מתנשאת  לחלץ את הנסיכה.

וכך  קרה שעובדי עירית תל אביב נכנסו ברֶוֶרְס לחנייה של נאוה עם שׁוּפֶל ואחד מהם טיפס ונעמד בתוך הַיָּעֶה  שהעלו אותו עד גובה מחצית  הברוש וכולם עמדו על הקרקע וקראו סומסומסום בקולות רכים ומפתים ויעצו לנאוה להביא סרדינים ושאר מיני מטעמים ולקרוא לה גם היא ולשדל אותה לרדת. אך סומסום פשוט טיפסה גבוה יותר ויותר למעלה עד קצה הברוש ושם בכתה וייללה בקול קורע לב ואז השתתקה דום.  לאחר עשר דקות של דממה התפקחו האנשים הטובים של העירייה. הם שבו לעשתונותיהם ונזכרו שהם בוגרים ונורמלים. הביטו אחד בשני כאילו אומרים דיינו, גמרנו לעשות טובות, משכו בכתפיהם והסתלקו.

אירועים מרגשים כאלו התרחשו רק אִתָּהּ. כמו במשפחה מרובת ילדים שכולם מתנהלים וחיים בה את השגרה הממוצעת, אינם מתבלטים במיוחד, שומרים על חוקי החברה, ורק אחד מתוכם נופל משום מה תמיד במרכז, יוצא דופן ומתבלט ללא מאמץ מכוון, כך סומסום הייתה. היא הייתה הוכחה ניצחת לכוחם של היופי, המזל והנסתר אשר משכו אליה אירועים מיוחדים כאילו באמת השם שנבחר לה, מאגדת עלי באבא וארבעים השודדים, העניק לה באורח פלא חיים קסומים.

לעתים שאלה נאוה את עצמה אם לחתולים יש נשמות ומה קורה אתם לאחר שהם מתים. היא שערה שהם בודאי מתפוגגים לאטם ונעלמים ואין בידם אמצעים להתגבש ולהפוך לאישיות. היא לחשה להם בלבה שיוכלו לבוא אתה, לאן שתלך ושיהיו שתולים בישותה הרוחנית. הם היו נשמות קטנות ונאמנות שהסתובבו בבית, הציצו בה בעיניים עגולות והפעילו במשפחה את החיים.  מי שהיה צריך לדאוג למשפחתה לא נמצא שם והם נמצאו, ומי שהיה אמור לאהוב ולהגן עליהם במשפחת בעלה המנוח התעלם מקיומם והם אהבו.

ואם היינו מתים, היא הרהרה, אף אחד לא היה יודע מלבד בעלי החיים שנמצאים אתנו והם בודאי היו מקימים קול נהי ותמרורים.

היא לא ידעה מה חשבו על כך הילדים. הם היו בעיניה כפירות בוסר על שולחן המטבח, קשים ונעדרי מתיקות. היא שיערה שיעברו שנים רבות עד שיבשילו, ומי יודע קרני איזו שמש יעוררו זאת. לעתים תכופות ראתה נשים במרכולים ממששות את הפירות על המדפים העמוסים ובודקות ולוחצות באצבעותיהן את הפרי הקשה כדי לבחון אם ניתן להפיק ממנו שמץ של רכות. אך היא לא איוותה ללחוץ כך על ילדיה כי כמו בפרי העץ היו נותרים כתמים או שריטות על קליפתם המטפיזית. האמינה שיגיעו לרגע שלהם, גם אם היא כבר לא תהיה שם. זה הספיק לה, לא הרגישה בצורך לנכס לעצמה את עתידם.

10.

הזמן חלף כדרכו, פושט צורה ולובש צורה. עץ הברוש נשבר באחת מסופות החורף הנדירות. כעת היה להם כלב חדש שמצאו, במקום פיגי שהלכה לעולמה. כשהביטה נאוה בראי חלפה לעתים בראשה המחשבה, "פעם הייתי יפה יותר," אך היא לא נשתהתה עליה רבות.

המחצית הראשונה של שנות התשעים הייתה נפלאה וְנוֹטַת חסד. לא היו מלחמות, רק מבצעים צבאיים, נחתמו הסכמי שלום  ותושבי המדינה החלו להאמין באופטימיזם. דורית סיימה את לימודיה ועברה לגור עם ארוסה, מתן סיים את שירותו הצבאי ונרשם ללימודים, האינטרנט וטלוויזיה בכבלים הופיעו בבתים, העתיד חדר בגלוי לתחום ההווה וכבש אותו.

אותה תקופה הפכו הביקורים של אימה של נאוה לדבר שבשגרה. תחילה באה לבדה אך לאחר מספר ביקורים הגיעה גם עם בן זוגה, ג`ק, בעלה זה עשרות בשנים.

בעלי החיים בבית לא הפריעו לזוג, הם מעולם לא העירו על כך. הם היו תרבותיים, מצחיקים ומשעשעים. משום מה נראה שהתקיים מעין חיץ בין הסבתא לבין נכדיה. הם העדיפו את ה"סבא" שהביאה להם, למרות שלעולם לא קראו לו כך וניכר היה על פניהם שיש בלבם אהבה להעניק לגבר השקט.

כעת הן יושבות בצוותא במטבח וסומסום כבובה צעצוע על השולחן מסתכלת בה. אין להן הרבה מה לומר אחת לרעותה. בקיץ של 1993 היו חילופי אש בין ישראל ללבנון. אימה מתלוצצת ומספרת שהשכנות שלה יעצו לה לקחת אתה שכפץ כשספרה להן שהיא מתעתדת לנסוע לישראל. סומסום מביטה בה בעיניים עגולות, שוקלת את תנועותיה ואת מראהּ. היא נראית כמו תנשמת לבנה עם תפזורת אבקה חומה רכה על הנוצות. נאוה מהרהרת באלת החוכמה היוונית, פלס אתנה, שקסדתה מעוטרת בסמל הינשוף. היא שואלת את עצמה אם סומסום יודעת שאימה היא בת משפחה. היש לבני אותה משפחה ביולוגית ריח דומה ? הייתכן שסומסום חושבת לעצמה, בדרך חתולית `זאת אימא של נאוה, היא בודאי דומה לה ונעימה כמוה ואני אוהבת אותה ובוטחת בה בדיוק כמו בנאוה ?`

נאוה מחפשת בחתולה אות למשמעותה של האם.

סומסום יודעת על אימה יותר מנאוה עצמה.

נאוה התרגלה לביקורי האם שנפתחו בהיסוס לאחר הולדת הנכדים. כל עוד היה אביה בחיים לא בקרה אימה בישראל. קשר המכתבים נשאר רופף גם לאחר פטירתו עד שאריה,שהמחשבה על סבתא אמריקנית בלתי מנוצלת הדריכה את מנוחתו, דרש מנאוה לשלוח לחמותו האלמונית תמונה של שני ילדיו הקטנים כשהם ניצבים ומחייכים מתחת פסל מנורת הקנים שבשער הכנסת בירושלים.

 אז היא באה, אחרי שנים רבות שלא בקרה בישראל.

אריה לא האריך ימים, אך היא המשיכה להגיע. הביקורים הללו היו קשים במקצת כי נאוה חשה אליה קרבה אך התקשתה למצוא נושא משותף לשיחה. כעת יושבות השתיים במטבח ואימה נוגעת בפרוותה השנהבית של סומסום ברפרוף.

סומסום מסתכלת באימה של נאוה בעיני רנטגן שלה שצבען כאבן לָפִּיז לָזוּלי ומשבשת לה את המחשבה.

"גם אימא שלי אהבה בעלי חיים וטבע," מספרת האם ללא קשר. "יום לפני שהלכה לעולמה עדיין יצאה לטיול בהרים ליד ביתה."

נאוה שותקת.

פתאום מחליפה האם נושא.

"את לא צריכה לאהוב אותי," היא פולטת לפתע. "לכן כתוב בתורה `כבד את אביך ואת אמך`. מספיק לכבד. כי נשאתי אותך מתחת לבי."

נאוה מסתכלת עליה ללא אומר. היא משפילה עפעפיים ומביטה במבוכה על סומסום.  מה עונים לדבר שכזה ? מה מרגישים ?

"כשהייתי בגבעת ברנר היה לי ארבעים ואחד חום," אימה ממשיכה, "היה לי טִיפוּס. לכן אני כזאת," היא חותמת את השיחה.

זה הדבר הקרוב ביותר להתנצלות שנאוה אי פעם תקבל ממנה.

האם ממשיכה ללטף את החתולה היפה. נאוה שותקת. המים רותחים והיא מגישה לאם תה בכוס התה המיוחדת שהביאה לעצמה במזוודה ורק ממנה היא שותה. אלה המנהגים של המשפחה שלה, הגרמנית, שלנאוה אין שום מושג ממנה. לפחות זה סטרילי. טוב. כעת היא מבינה מדוע לא חלו היהודים במגיפות הדבר באירופה כמו הנוצרים.

נאוה לא יודעת איך נראה המקרה בעיני חברותיה. כל אחת קולטת אותו אחרת. והרי הן כולם כבר נשים, אימהות, פגעי הילדות מאחוריהן.

נירה, שגרה כעת בראש הר בירושלים והיא מטפחת גן ומשאירה קערות חרס רחבות רדודות מלאות במים צלולים לחיות השדה וזרעונים לציפורים ומזון לחתולים מטלפנת אליה וקולה צלול מעבר לאפרכסת,

"נאוה`לה, מה נשמע ? נו, את זוהרת ? בכל פעם שאימא שלך מגיעה לבקר את זוהרת ומאירה מבפנים."

שירלי, חברת הילדות של נאוה בעלת שני חתולים משלה וכולה דעתנית ובוטחת מתפלמסת ומתקצפת.

 "איני מבינה, " היא מטיפה לנאוה ואף פעם אינה משנה מדבריה.

 "למה את אוהבת את אמך ? למה את מתאמצת לשמור אתה על קשר ? בנית לך סקריפט שכזה.

  היא.   נטשה.   אותך."

נאוה אפילו לא משתדלת להסביר. שירלי הרי בסך הכול מתכוונת לטוב. כל אדם הוא מציאות, העולם הוא אחד מבעד עינינו ועל פי טיבנו. יש עולמות עמוסים ביצר ובארציות ויש עולמות שעלוותם רחבה וצִלם שופע אך הגזע עדין ובקושי מתחבר לאדמה. כמו גפן שלא הורכבה על כנה בידי הגנן. כזאת נאוה.

"אם אני אוהבת אותה, סימן שהיא אהבה אותי כשהייתי קטנה," עונה לה נאוה תמיד.

 אין לה תשובה אחרת. היא אינה חושבת שעליה למצוא תירוצים בעבור עצמה. לאם היא מתייחסת בעדינות. לאישה הזקנה הזו. היא מרחמת עליה ועוד תרחם, במיוחד כשיודיעו לה בטלפון בשנות האלפיים שנפטרה, וידווחו לה ששרפו את גופתה ופזרו את אפרה בהרים. כל ימי חייה לא ריחמה עליה כמו שתרחם כעת, כשלא יישאר ממנה שריד וזכר, ציפור קטנה של עונות, שזרמי הרוח נשאו אותה מהשואה הגרמנית לישראל הציונית ומשם, דרך אנגליה המערבית לארץ החרות והחופש שמעבר לימים, אמריקה. ואפילו לא נקברה בחלקת קבר של יהודים, או בשכנות לאימה שלה, יוהנה חנה,  הנחה בקהילת בית אל ליד בוסטון. ולא עדיף מצע אדמה עם אבן ושם חרוט לראשה, אפילו אם יבקרו שם פורעים וחוליגנים  ויציירו צלבי קרס על המצבות מאשר להיות מפוזרת כאבק אלמוני  בחלל באוויר בארץ נכר...?

אך אין להקדים את המאוחר.

11.

שנות התשעים נטו חסד אף לסומסום שהופיעה בטלוויזיה, ואפילו ב"פוליטיקה" הייתה ידה נטויה. כשלא הצליחו עובדי העירייה להוריד אותה מהברוש, הזמינה נאוה מציל חתולים מקצועי שהביא עמו ציוד סנפלינג מלא וגם צלם וכתבת טלוויזיה. סומסום היפהפייה ישבה בראש הברוש והמושיע  עלה על גג הבית בין ארבע הקומות, קשר עצמו בחגורות ובחבלים והשליך את עצמו מהמעקה. הוא נתלה על הקיר כמו איש העכביש והדף את עצמו בבעיטות עוד ועוד עד שהגיע בתנופה לעץ הברוש. שם טיפס ואחז בחתולה, הכניס אותה לשק, והוריד אותה למטה.

צלם הטלוויזיה צילם את מפעל ההצלה מחלון דירתה של נאוה וכשהתפרסמה הכתבה בטלוויזיה היא הוזמנה לאחר כבוד, יחד עם סומסום, לירושלים, לראיון בלעדי עם אבי המציל, אולי כדי שיראו המאזינים הישראלים, הספקנים, אמוני התחכום והתחבול, שלא מדובר כאן בסרט מיובא או מפוברק אלא במקרה אמיתי.

נאוה נסעה עם סומסום לירושלים במכונית מיוחדת של הטלוויזיה. היא לא התרגשה כי לסומסום היה מזל מיוחד משלה אך חשה שמחובתה לעזור לסומסום למצות את גורלה המיוחד ולהגיע לראיון. אחרת לא הייתה לוקחת את החתולה לנסיעה לעיר אחרת. תוצאה אחת של שיתוף פעולה זה היא שמדי שנה שנתיים ללא יוצא מהכלל ישדרו את מבצע החילוץ של סומסום בערוץ קהילתי זה או אחר ורק לאחרונה שמעה נאוה קול נשי מתנגן מוכר מאוד בטלוויזיה. היא מיהרה למכשיר והספיקה לראות על המסך את החתולה שלה, צעירה בעשר שנים לפחות, משולשלת מטה על חבל בתוך שק. הקול המוכר ששמעה היה קולה הוא.

בשנים היפות ההן נרשמה נאוה כמנוי לשבועון בשפה האנגלית ניוזוויק ועקבה בסקרנות ובספקנות אחרי המתרחש בעולם הגדול. לעתים כתבה מכתבים לעורך וחתמה עליהם בשמה ובשם סומסום, כך:

 "נאוה והחתולה הציונית סומסום, תל אביב."

ככל שידעה נמנעו העורכים מלפרסם את מכתביה הפרובוקטיביים אך ייתכן שחתימתה של סומסום אכן הופיעה באחד מהם. כשהתחברה לאינטרנט לא חדשה את המנוי אך המשיכה לחתום בשמה של סומסום בפורומים שונים. 

אלה היו שנים נפלאות. הבת, דורית, עמדה להינשא והביאה עמה הבטחה של נכדים ונינים. המרחב התפישתי התרחב אינסוף מונים והחל צונח מהרוחני והרעיוני גם אל הגשמי. היא רכשה חברים וירטואלים חדשים. רשת האינטרנט שינתה את חייה ואת השקפת עולמה. ידידים אשר נולדו כמוה בעבר והמשיכו לחיות בצל כוכביו העבירו זמנם בבתי קפה, בטיולים בעולם ובקשרי הורות וסבוּת. המחשב, אם נמצא בביתם, היה סגור. נאוה העבירה מספר שעות מול המחשב מדי יום ותהתה מה היו חייה בלעדיו. כעת חייתה לבדה. חיות המחמד הזקנות שלה מתו, מלבד סומסום, ואיכשהו כל שנתיים שלוש התווסף בעל חיים חדש לדירתה. שישה חתולים היו לה כעת, ובשלב כלשהו הפכה לשבויה של חיות הבית שלה. היא לא יכלה לנוע בחופשיות לתקופות ארוכות ונסיעה לחו"ל הפכה תמיד למבצע ולהוצאה גדולה. נאוה השלימה עם זאת והתייחסה לכך כאל קטע בלתי נפרד מחייה. `מתי ימותו כבר`, נהגה לשאול את עצמה.

`אני אסע ואטייל ברחבי העולם כשהן ילכו לעולמן לתקופה ארוכה,` הבטיחה לעצמה, ולחברות. `אבקר באלסקה, באוסטרליה ובפטגוניה,` כך טענה. אפילו פתחה חשבון חסכון למטרה זו. וכולם הנהנו הן הן הן במבט ידעני וקצת חומל, כי לא האמינו שתצליח להגשים את תוכניותיה.

 די בוקר קמה מוקדם, ניקתה את הבית, השליכה את הזבל ואת שאריות ארגז החול. אם נשאר לה מזון מיותר הורידה לחתולי החצר.

פעם ראה אותה אחד מאנשי העירייה עושה כך:

"למה בי את לא מטפלת ?" שאל, "ולוואי שהייתי חתול שלך."

היא חשבה שהוא מתלוצץ, או סתם נפלט לו בלי שישמור על פיו, אך למחרת הוא נמצא שם, משתהה ברחוב, מנסה לקשור עמה שיחה.

"איפה את גרה, באיזו קומה ?"

"כאן, בבית הזה," הצביעה למעלה.

"יש לך ילדים ?" הוא שאל.

"כן ! למה אתה שואל ?"

"אין לך חבר ? ולוואי שהייתי חבר שלך."

נאוה שתקה. היא המשיכה להביט בו, כפי שמסתכלים בנמר או בחיית טרף אחרת, אסור להסיר את העיניים. אולי נסוגה חצי צעד.

"ריח אישה," ההוא מלמל. "מצא אישה מצא טוב. אולי אני יעלה אליך לכוס קפה ?" הציע במלוא הנימוס.

"שלום," אמרה בחופזה. הסתובבה מהר ונכנסה לבניין, טורקת מאחריה את דלת הכניסה.

זה היה מוזר וחסר רקע להתייחסות אך לא מצחיק. למחרת, כשניערה את הסדינים על החלון, ראתה את "ריח אישה" יושב על המדרגות בכניסה לבניין, ממתין כנראה לבואה. הוא לבש בגדי יום נקיים, חולצה ירוקה זוהרת ומכנסי חאקי. לנאוה היה זמן. כל מחצית השעה הציצה מהחלון עד שראתה שהסתלק.

היא לא פחדה.

ועדיין הייתה אישה נאה.

 כשבוע לאחר מכן כשהלכה ברחוב חלף על פניה במדרכה לכיוון הנגדי. היא העמידה פנים שאינה יודעת מיהו וגם הוא התנהג כזר. נאוה לא ישנה לבד. כשעלתה על מיטתה מדי לילה הצטרפו אליה תמיד סומסום ולפחות חתול אחד נוסף. בבוקר כשהתעוררה, תמיד ראתה עיניים קטנות שקבלו את פניה בשקידה ובאהבה. היא יכלה להעניק להם ליטוף, חיבוק או נשיקה. היו זמנים שלא היה מקובל שאישה תדבר או תכתוב על נושאים שכאלה  ועל העדפה שכזאת. אישה הייתה אמורה לקבל את הסקס של כל גבר שבחרו עבורה. נאוה הייתה מרוצה שהם נמצאים אתה בבוקר ולא הייתה מחליפה אותם בשום מר "ריח אישה" או גבר אחר.

נאוה ידעה שאינה היחידה שחושבת כך. כעת הכיל העולם חברה וירטואלית. החוקים השתנו במהירות. דברים שאנשים הסתירו פעם בלבם כמו בקבר ובמרתפים וארונות בבתיהם, בכללי התנהגות ובבתי כנסיות עד שהיה צורך להמציא להם מדעים בשמות מיוחדים וחדשים כגון פסיכולוגיה וסוציולוגיה כדי לייצר בעבורם מונחים בלשון בני אדם ולהלביש אותם בכלי הלכו והפכו גלויים ושקופים. היה קשה להחליט מה עדיף, להיוולד בדור זה, או להשתייך לעבר.  ההווה היה עדיף, למרות כל הזוועות שבתגליותיו.

`סומסום,` היא הרהרה.

`את חופשייה ואת שלי ואת מעוקרת. חייך טובים יותר משל עשרות מיליוני נשים בעולם. וגם גברים, וילדים. איך זה יכול להיות ?`

12.

הימים הלכו והתארכו, כשפך מים מתוקים של נהר מתרחב לשפת הים המלוח, גורפים אתם אל החוף הפתעות קטנות, פרחי ים, פגרים, קונכיות, תכשיטים שהלכו לאיבוד,  זאטוטים כורעים בעכוזים חשופים על המים ובידם כף פלסטיק קטנה ודלי. הגיעו חגים ומועדים, נכדים ונשיקות קטנות של עוללים. המדיה המשיכה להתעצם. נאוה למדה להיות אנוכית יותר. חייבים לשרוד. לעתים היא נזכרת בנירה, כשהיו שתיהן כמעט נערות, מזמררת בקול דק פזמון ששמעה אי-שם במסעותיה,

C’est la vie, c’est la vie
J`y pense, et puis j`oublie
Sept cent millions de chinois
Et moi et moi et moi

אלה החיים
זוכרים וגם שוכחים
שבע מאות מיליון סינים
ואני ואני ואני