זה אני, כך גליתי את אזנה.
בוא הביתה, היא אמרה, נשב מול אח נשיק כוסית
ננום טרם יכבה גחל,
נשכים אלי חוף קוצף,
נצעד עדי אופק מכחיל,
ובהעריב ליל, עת נביט בריצוד להבת מדורה -
מרבד שלכת מצעינו.
לא השיבותיה דבר
אין הוא יודעת ריחוק ליבי מן בדולח ים,
תהום בּל תגוּשר אל אופק,
עיוורון עיני מכחל הלהבה.
אין ליבה מכר לטירוּף לילותי
זר הוא לשתיקת הסהר, החצב והיין.
ואני, כגדם האלון, יִפחת הזיקנה, שחוֹר המאוּרה
קמט בקצה שפתיים, ברק העין שכבה.
ואף דלות מילתי
אינה אלא חריקת נוצה שחוקה,
רישום עילג על נייר מחוּק.
תגובות