היה זה אחד מימי הקיץ הלוהטים, כולם נשארו בבתים הממוזגים, נפש חיה לא נראתה ברחובות, גם לא בחלונות.

והשמש לא ויתרה למנין הצועדים בלבוש השחורים שמלמלו את מזמור צ"א בתהילים "יושב בסתר" בעוד הם מזיעים וסוחבים בקושי את הגופה הקרה שלו. גופה שאף היא החלה להתחמם מחום הֶחמה.

´הוא היה בחור נפלא´ מלמל במהירות מול הקבר הפתוח אדם בעל זקן ומשקפי חסידים, שלבש קאפוטה ושטריימל, פלא שעדין לא התאדה. הוא ניסה לגמור את ההספדים בזריזות, גם הוא הבין שבחום הזה הוא תכף יהיה חלק מהאויר, ´פונטיצאל עצום, תלמיד חֹכֵם עצום הוא יכל להיות...´.

בעל השטריימל לא הוסיף את ה´לוּ הוא היה קצת...´, זה לא כל כך מתאים למעמד, וגם לא אומרים את זה בקול.

הוא סיים במשנה הידועה: "... הסתֹכל בשלושֵׁה דבֹרים..." בקול עמוק ששמור רק לקברנים עם וותק בחברא-קדישא. ואחד מהסוחבים, בחור אחר, חסון וגבוה, שכנראה עבר טסט בהטסת מזל"ט, הריץ את מילות הקדיש.

הם כיסו אותו עם מעדרים, בעפר, עפר תחוח, מלא באבני חצץ קטנות, ירושלמיות. ומיד נסו אל רכב כחול גדול שניצב בפאתי השביל, אחרי שגם תקעו בתלולית העפר הנמוכה שלט לבן קטן עם המילים: פ"נ יחזקאל בן אברהם ז"ל, באותיות קטנות ושחורות.

התולעים המעטות ששרדו את השמש הקופחת הסתערו לקליינט החדש, הגדוש בשר, אל גדול הדור הבא.