מצאתי את רחל ואברהם יושבים דמומים במטבח. איפה דוידי, ומה. ומה הולך. מה קרה. ושקט. אברהם משפיל את עיניו ורחל מניחה אצבע אנכית לשפתיים. "שקט סיגלתוש, שבי רגע. אני רוצה לספר לך משהו". ישבתי ברגליים משוכלות ובגרון ניחר. "תני לה לראות אותו", אומר אברהם, "לפני המילים". אנחנו פוסעות חרש אל החדר, מותירות את אברהם להתבודד עם הקפה, ראשו שח. לפני שנכנסים רחל פונה אלי ואומרת בלחש: "את יכולה לנסות לדבר איתו. לנו הוא לא עונה", ודוחפת חרש את הדלת. כל הנימים הדקים בגופי יוצאים אליו, ועורי מתלהט מן המתח. איפה הוא? באפלולית החדר אני מצליחה להבחין במיטה ארון שולחן. איפה דוידי? "פה", מראה לי רחל באצבע. זה דוידי? גוש מכודר של שמיכה ממוקם בפינת המיטה, וריח חמוץ של זיעה וגרביים משומשות עלה משם. "דוידי?" הוא התכרבל בתוך עצמו, עטוף בשמיכת פוך עבה, מקופל בתנוחה עוברית, בלתי אפשרית כמעט. "דוידי מה קרה לך?" אמא מסמנת: בשקט בשקט. עוברת ללחישה: "דוידי למה אתה שוכב ככה?" שתיקה. "מה קרה?" "דוידי תענה לי." ... "תענה לי עכשיו אני כועסת." "נו, תגיד משהו!" ... "אני הולכת, -הזדמנות אחרונה שלך!", מה יש לו? התחלתי לזוז בכיוון הדלת, ובזווית העין ראיתי תנועה דקה מן הדקה. עצרתי. דוידי גילה את פניו החיוורים, השקופים, ובהה בי במבט קהה. אף פעם לא ראיתי את מבטו כך, חום אטום. שלולית בוץ עלתה מול עיני. התיישבתי לידו, נושמת בכבדות את סגירות החדר והמחנק. "דוידי אתה מוכן לדבר איתי?" והוא בוהה בי, אדיש. כאילו לא שומע, אבל שומע. ידעתי שהוא שומע. לאחר חצי שעה של דיבורים אל חלל ריק, קמתי ויצאתי מן החדר, אל המטבח, שם חיכו לי ההורים שלו. הוריו של דוידי הם אנשים חביבים ופשוטים. לזכותם ייאמר שלא הסתירו דבר, ורק ניסו להקל מעלי את הכאב שבידיעה הזאת, בפורטם את חומרת המצב, מטבע אחר מטבע. את פרטי השיחה אינני זוכרת. רק קטעי משפטים ושברי מילים: "מאז הצבא, לא לפני... אבל הרופאים אמרו שזה היה בו תמיד... רק שלוש פעמים עד עכשיו... מטבוליזם איטי, אדישות, קהות... מה פתאום תרופות? מה זה יעזור תגידי לי?... הוא לא מוכן לדבר על זה... אחר כך הוא כמו חדש אבל כשזה קורה... דיכאון, חוסר תיאבון, שיטוטים... לא, לא הרבה זמן כל פעם. מקסימום שבוע". אבל כל הריכוך הזה לא הכין אותי אל המילים הנוראיות מכל, שטרם ידעתי כמותן, ולאחר ששמעתי עליהן, רק סבבו בראשי ללא הרף. ועדיין סובבות. "דיפרסיה חמורה". חומרתה השתקפה במבטו העצוב של אברהם. בעינים זהות לשל דוידי, בהה בתחתית המקרר ושתק. שתק ונאנח. ששה ימים עברו עלי אז, סיוט שאיננו נגמר. דיבורים, צעקות, בכיות- אפילו שירים שהקראתי לו, לא העירו את דוידי מקפאונו. מדי פעם ניסה להניע את שפתיו קלות, וחדל. לשירותים קם בעצמו, ושב מיד לתנוחתו העוברית. לולא אברהם שהיה מקלח אותו, היה נרקב בתוך השמיכות. ושבוע לאחר מכן- כאילו לא היה דבר. אותו דוידי הישן, אותן שיחות, אותם חיוכים: "דוידי, אני רוצה שנדבר על זה". "על מה?". "אתה יודע יפה מאוד על מה". חייך בהתנצלות והמשיך לשתוק בנושא. לא הסכים לדבר על מחלתו, מלבד העובדה שהיא מטרידה אותו לא פחות ממני. כך חלפו חודשים, ואני תוהה ומבולבלת. מיהו דוידי האמיתי. גם אמא התחילה לרמוז. מה קורה עם הבחור שלך הזה. מה יש לו. אני יודעת אמא. הוא מיוחד, ככה הוא. עוד פעמיים עד סוף הקיץ, עבר דוידי את התקף הדכאון. ההורים היו מספרים לי על הימים המבוזבזים, על ההתכרבלות בשמיכה, על השיטוטים הליליים המתמשכים. על בן שהולך ומתנתק להם מול העיניים. ואני רואה, ועיני כלות.