מבצע "עופרת יצוקה" כנראה מסתיים ולמרות שעדיין מוקדם לסכם את המבצע , ניתן כן לדבר על התגובות בעולם המערבי שיש לראות אותן בקונטקסט הרבה יותר רחב ממה שהתקשורת הישראלית רואה אותן. חשוב מאוד להקדים ולומר שטרם המבצע , מדינת ישראל קיימה מו"מ אינטנסיבי עם הרשות הפלסטינאית להסדר קבע תוך קבלת העיקרון של שתי מדינות לשני עמים. ישראל נסוגה משטחי רצועת עזה לפני כלמעלה משלוש שנים ותנועת החמאס הקימה שם מעין מדינה תיאוקרטית עצמאית . תנועה זו הצהירה קבל עם ועדה שלעולם לא תכיר במדינת ישראל ותרגמה הצהרה זו בשיגור מאות טילים לעבר דרום הרצועה במטרה לפגוע באוכלוסיה אזרחית ואפילו כינתה זאת "פעולת התנגדות". העולם הנאור לא פצה פה , ובבירות אירופה לא היו הפגנות הזדהות עם הסבל של תושבי הדרום. עם תחילת המבצע ובעזרת מצלמות הטלוויזיה , התמלאו רחובות ערים אירופאיות בהפגנות הזדהות עם תושבי עזה שהלוואי על קורבנות הרצח עם בחבל דרפור ובתקשורת הישראלית מרבים לדבר על כשלים בהסברה הישראלית . ופה יש לדעתי טעות גדולה. זאת לא רק בעיה של כשל בהסברה , מדובר בבעיה הרבה יותר עמוקה ולצורך הדיון אני רוצה להעלות מושג חדש : אנטי-שמיות הומניסטית.

 בעידן הפוסט-מודרני , האנטישמיות הקלאסית פינתה את מקומה לאנטישמיות מסוג חדש : אנטישמיות הומניסטית.  זוהי אנטישמיות  שונה בתכלית מהאנטישמיות הקלאסית שהכרנו עד התקופה המודרנית .  היא מתנגדת בכל תוקף לביטוי גזעני פוגעני ואלים נגד היהודים .יחד עם זאת , היא רואה בעם יהודי קהל של אינדיבידואלים שיד המקרה גרמה להתלכדות פנימית  ולכן  מסרבת להכיר ביהודים כלאום. כל התלכדות של אינדיבידואלים יהודים ללאום הינה התלכדות בלתי לגיטימית.   היהודים זכאים לכל היותר להגנה כפרטים אבל אסור להם להגן על עצמם כעם. תיתכן הזדהות עמוקה עם קורבנות האנטישמיות והגזענות הקלאסית . השואה תהיה מוכרת כאירוע טראגי שיש להסתייג ממנו , אולם אין לעם היהודי זכות להשתמש בכוח להגן על זכות קיומו כעם, במיוחד אם זכות זו פוגעת בזכותו של עם אחר ואפילו אם אותו אחר משתמש באלימות על מנת לפגוע בו. וככה אנו מגיעים לנוסחא של אותה אנטישמיות , הזדהות עם הסבל מהגזענות הקלאסית אבל סירוב להכיר בזכות למנוע אותו סבל! אז אנו מגיעים למנטרה המקובלת אפילו על ידי השמאל היהודי: מי שחווה את זוועות הגזענות אין לו זכות להשתמש בכוח על מנת למנוע אותה זוועה!או אם נשתמש בלשון ההומניסטית , מי שחווה את זוועות הגזענות חייב להזדהות עם הסבל של האחר ועל אחת כמה וכמה אסור לו לגרום לסבל . כמו באנטישמיות הקלאסית , האנטישמיות ההומניסטית רואה ביהדות כוח גדול ואימתני המאיים על חסרי ישע. אומנם הרטוריקה נמנעת מלהשתמש במושג יהדות ככוח מאיים על מנת לא לעורר שדים רדומים . ולכן הרבה יותר נוח להשתמש במונח ציונות המכיל בתוכו את הפן הלאומי וה"מכוער" של היהדות. זה שהאיסלם הפונדמנטליסטי הפך לכוח המוביל באנטישמיות הבינלאומית אינה מפריעה כהוא זה להומניסטים. אין שום בעיה מצפונית להתעלם מהיסודות הפשיסטים ואנטי-ליבראלים של אותו איסלם המאיים להחזיר את העולם לעידן האפל של הנצרות הימי-ביניימית . העובדה שהוא עומד ככוח איתן מול הקונספירציה יהודית-ציונית המובילה ומניעה את האימפריאליזם האמריקאני בעולם מספיקה להעלים עין מהאיום האיסלמי. יש לציין שהאנטי-שמיות ההומניסטית איננה פחות מסוכנת מהאנטי-שמיות הקלאסית היות ששלילת השאיפות הלאומיות של העם היהודי עלולים להביא דה פקטו להשמדתו התרבותית והרוחנית אם לא הפיזית.

שלושת המעגלים של האנטי-שמיות ההומניסטית:

 חשוב להדגיש שלא כל האנטישמים ההומניסטים עשויים ממקשה אחת . ישנו הגרעין הקשה של האנטישמים המורכבים בעיקר ממוסלמים קיצוניים ילידי אירופה, מחוגים של השמאל הרדיקאלי וגם מחוגים של הימין הקיצוני אשר תופסים טרמפ על העגלה העמוסה הזו. חזית זו מובילה את האידיאולוגיה האנטי-שמית ההומניסטית בהדגשת את הסבל של  העם הפלסטינאי , בהכחשת השואה, ובזיהוי הנאציזם עם הציונות במטרה לבטל את הבסיס המוסרי של הקמת מדינת ישראל. המעגל השני של האנטי-שמים ההומניסטים משתדלים להדחיק את רגשותיהם האנטי-שמים ולעדן אותם באנטי-ציונות גלויה ושלוחת רסן השוללת מכל וכל בית לאומי לעם היהודי. זה כמובן לא מונע מהם לזהות  עצמם כהומניסטים, שוחרי שלום ורגישים  לסבל (בעיקר הפלסטינאי), ולהשקיט בכך את מצפונם. המעגל השלישי היותר רחב, למרות שאינו שולל את השאיפות הלאומיות של העם היהודי ומוכן לסבול באיזושהי צורה מידת מה של עצמאות לאומית יהודית נוטה לנקוט עמדה חד-צדדית בסכסוך הישראלי-פלסטינאי לטובת הפלסטינאים. הוא רואה בישראל האחראי הבלעדי לסכסוך ומתעלם מהשאיפה של ההנהגה הפלסטינאית לזהות את המאבק בישראל בקונטקסט רחב של ג'יהאד איסלמי כלל עולמי. ישנה נטיה ברורה לראות בסכסוך במזרח התיכון מקור לאי יציבות פוליטית בעולם ואלמלא בעיית הסבל של העם הפלסטינאי , הטרור האיסלמי לא היה קיים והעולם היה שרוי בשלום שקט ושלווה.

אז מה עושים?

בהינתן שלושת המעגלים של האנטישמיות ההומניסטית, ההסברה הישראלית צריכה בעיקר להתמקד כנגד המעגל הראשון וליטול ממנו את ההובלה של שני המעגלים האחרים. המאבק בגרעין הקשה והאקטיביסטי של האנטישמיות ההומניסטית צריך להיעשות על ידי חשיפת הרגשות האנטי-שמים המניעים באמת את המאבק האלים והפשיסטי שלו כאשר הסבל של העם הפלסטינאי מהווה רק אמתלא לשינאת יהודים פראית העלולה להיות מסוכנת מהאנטישמיות הקלאסית. בנוסף ועל מנת לסכל את ניסיונות המעגל הראשון והשני לרוקן את מדינת ישראל מכל זהות יהודית, ההסברה הישראלית חייבת להדגיש את זהות של מדינת ישראל כמדינה יהודית המממשת את פיסגת השאיפות והלאומיות הלגיטימיות של העם היהודי. מטרת ההסברה היא להביא לכך שלא ניתן להפריד ולהבדיל בין אנטישמיות לאנטי-ציונות. באופן זה, ניתן לקעקע את הבסיס המוסרי של האנטישמיות מגל שני ושלישי , להקהות את עוקץ הביקורת כלפי מדינת ישראל ולהביא את הציבור הרחב לעמדה מאוזנת יותר. לא מדובר כאן במבצע של זבנג וגמרנו...זהו מאבק ארוך טווח הדורש הרבה סבלנות ואורך רוח העלול להימשך לאו דווקא בעיתות מלחמה אלא ובעיקר בעיתות שקט!