פרשת קדושים כוללת בתוכה את הכלל המפורסם של רבי עקיבא : "ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה". י. לייבוביץ' מתרעם על השימוש ה"אפיקורסי" -כדבריו- שנעשה מדבריו הגדולים של רבי עקיבא: כאן המקום לציין כי דבריו הגדולים אלה של רבי עקיבא מוצאים לפעמים ממשמעותם ומנוצלים על ידי בני אדם המתכוונים מדעת או אפילו שלא מדעת, לרוקן את התורה ואת המצוות ממשמעותן כעבודת ה', ולהעמידן על תקן של מערכת ערכים אנושיים מוסריים, שיש להם תוקף ומשמעות ללא קשר אל מעמדו של האדם לפני ה', ואפילו ללא קשר לתודעת מעמדו של האדם לפני ה', כלומר ללא קשר לאמונה הדתית (מתוך שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע).חיזוק לעמדתו הוא מוצא בתוספת "אני ה' " שהיא לדידו למעשה העיקר וכלל לא תוספת: אילו "ואהבת לרעך כמוך" מתחייב היה ממהותו של האדם...התוספת "אני ה' " איננה מוסיפה מאומה,שהרי דבר זה תקף מצד עצמו. אולם התורה מנסחת צו זה כפי שהיא מנסחתו, ובכך אומרת לנו במפורש, שאין היא מכירה בחיובים בעלי משמעות דתית אם נובעים הם מטבעו של האדם ...משמעות דתית איננה נובעת אלא מתוך כך שהאדם עובד את ה', ואם אין הוא עושה מה שהוא עושה בחינת עבודת ה', כל זה הריהו אינדיפרנטי מבחינה דתית, אם כי מעשה זה יכול להיות בעל משמעות גדולה מאוד מבחינת תורת מוסר אנושית, אלא שקיימות תורות מוסר אנושיות, השונות מאוד זו מזו ולפעמים גם מנוגדות זו לזו."(שם). האם לייבוביץ' האמין שהמוסר הוא יחסי ושאין ערכים אוניברסליים ? עובדה היא שלדידו אין מוסר דתי דהיינו עבודת ה' איננה נדרשת ממהותו המוסרית של טבע האדם אלא תוקף המצוות שבין אדם לחברו הינו מכוח צו ה'. דהיינו מצוות "ואהבת לרעך כמוך" היא בדיוק כמו "לא תבשל גדי בחלב אמו".
נשאלת השאלה, למה מכל המצוות שבתורה, רבי עקיבא בחר במצווה ערכית-מוסרית כיסוד לכל התורה ולא במצווה אמונית-דתית כמו למשל "ואהבת את ה' אלוקיך בכל ללבך בכל נפשך ובכל מאודך". הרי בחירת מצוות אהבת ה' מתאימה יותר להסברו של י. לייבוביץ' מכוון שהיא מעמידה את עבודת ה' במרכז ההויה הדתית. בעל האורח החיים כותב "ונתן טעם לדבר- אני ה'-פרוש: על דרך אומרם שבאמצעות ייחוד הלבבות מתייחד שמו-יתברך, להיות שכנסת ישראל הם ענפי שם הוי"ה ברוך הוא, דכתיב כי חלק ה' עמו".ונתחכם ה' לצוות בעניין הנהגת ישראל זה עם זה בהדרגה:מצווה ראשונה-לא תשנא, שנייה-לא תקום וגו', שלישית-ואהבת.למעשה בעל האו"ח מסכים עם העמדה שהיא כחוט מוביל בכל פרשנות פרשיות התורה באתר זה. אין לנתק בין עבודת ה' המביאה לאושר האדם הבודד עבד ה' לבין המוסר המסדיר את יחסיו של עבד ה' עם הקהילה. כי איך נשמה בודדת תמלא את ייעודה להתחבר ולהתאחד עם שאר הנשמות ללא הקפדה על כללי המוסר ומימוש ערכים? אותם כללים הם הם המאפשרים לנשמה-שהיא חלק אלוה ממעל-להתייחד עם שאר הנשמות ולהתחבר למקורן העליון ובזה מתייחד ומתאחד שמו יברך. זהו סוד השלמת האחדות החובקת עולם המוטלת על כל יהודי ובאה לידי ביטוי בהצהרת האמונה פעמיים ביום-שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. שם הוויה מתאחד עם י"ג מידותיו המסדירים את הנהגתו בעולם כי רק דרך אותן מידות מגיעים להשגה הגבוהה ביותר של קב"ה שניתן להגיע באמצעות שכלנו. ובאותו אופן, האדם שנברא בצלם אלוקים גם הוא מתייחד על ידי הערכים הנותנים משמעות למעשיו. רק מימוש ערכים הנצחיים כמו צדקה חסד אמת ורחמים שהן ההשתקפות של י"ג מידות ה' –תארי פעולותיו יתברך- מהווה האופן האמיתי והאוטנטי ביותר בו הפנימיות העצמית- קרי הנשמה- מתגלה ומתפשטת בעולם הזה, מתחברת עם שאר הנשמות ומתאחדת עם קב"ה. רק בדרך זו ניתן להבין את דבריו של בעל או"ח- כנסת ישראל הם ענפי שם ווי"ה ברוך הוא, דכתיב כי חלק ה' עמו. וככה מתיישבת הקושיה למה בחר רבי עקיבא בפסוק "ואהבת לרעך כמוך" כיסוד לתורה כולה על פי דברי בעל האו"ח עצמו: שבאמצעות ייחוד הלבבות מתייחד שמו-יתברך.
אולם שאלת מימוש ערכי המוסר ללא משמעות דתית כלשהי נשארה פתוחה. האם יש לקבל עמדת י. ליבוביץ' שכל זה הריהו אינדיפרנטי מבחינה דתית כדבריו או שמימוש ערכי מוסר מקבל משמעות דתית ללא תלות בכוונה הדתית. קודם כל, ברור הוא שיש לדחות את דעת לייבוביץ' שהתועלת הנגזרת מתורת המוסר איננה סיבה של הצו הדתי. הרי כל הפרשנות לעיל על ההשלכות הרוחניות של מימוש הערכים מצביעה על הקשר חזק בין אתיקה לדת והתוספת "אני ה' " באה ללמד אותנו על קשר זה, ולכן המעשה המוסרי הוא מעשה דתי. גם הכלי יקר כותב על הקשר הזה בפרושו על הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" :ומטעם זה היו הכרובים פורשים כנפיים למעלה...כלפי מעלה כנגד המצוות שבין אדם למקום ופניהם איש אל אחיו כנגד המצוות שבין לחברו. השאלה שנותרה היא האם מימוש ערכים, שלא בא מתוקף צו דתי אלא מטבע האדם, יש לו ערך דתי? ברצוני לציין שכאשר רבי עקיבא כתב "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה" הוא השמיט את התוספת "אני ה' ". השמטה זו אומרת לדעתי שהתוספת הזו איננה נחוצה ורבי עקיבא התכוון לצמצם עד למקסימום ולהגיע ליסוד המוסרי הטהור. ההסבר לכך הוא ברור : ה' בחסדו ,חפץ באושרו של האדם. ולכן הוא "מתרצה" כאשר אדם עושה מעשה חסד לתועלת הקהילה שה' חפץ באושרה. והכוונה הדתית איננה מורידה או מעלה מהתועלת.
ולסיום, על פי תפיסתי, מעשה חסד הבא מ"טבע האדם" (אלו מילותיו של לייבוביץ') אין משמעותו שהוא בא ממקור פסיכולוגי-ביולוגי, אלא מי שמזהה בין עצמיותו של האדם לבין נשמתו, שהיא חלק אלוה ממעל, מוכרח לקבל שמעשה החסד מקורו בנשמה עצמה אפילו אם עובדה זו אינה נמצאת בתודעה. כי כל מי שעושה מעשה חסד הוא נותן ביטוי לאותו ניצוץ פנימי שניצת בקירבו-הנשמה, למרות שלפעמים נראה שלא תמיד אותו מעשה נעשה לשם שמים, כי אותו ניצוץ פנימי מביא בסופו של דבר לכך ש"מתוך שלא לשמה בא לשמה".
