היוה היה בגדות אגם קטן
צב שקט והססן
אשר תחת שריונו היה כורע
ולרוע מזלו גם עילג וצולע.
תיסכולו הרב גדל
בראותו שחפים עפים אל על
וארנבים מזנקים
מחוריהם הנחבאים
ומדלגים בתנועת אומנים
למחוזות רחוקים .
וככה היה צולע והולך
מסתובב לו כמו למך
נשפל ושפוף
נדכא ושבור.
וככה היה אומר: מה לי חיים
אם מול צעדת אבירים
של השפנים המתנשאים
אני לכל היותר מסוגל
לפסוע בקושי שעל.
היטב חורה לי
ולכן טוב לי מחיי מותי
היה זועק מתוך בטן השריון
שהסתירה הדיכאון.
יום אחד יצא ידידנו הצב
ממימי האגם להטיל ביציו
ובראותו צפרדעים מקפצים
שחפים צוללים ממרומים
וחסידות משרבבות את צווארן
לשלות ממימי האגם את מזונן,
החל להרהר
על פשר
מקומו בטבע
ומזלו הצולע
ואז החל תוהה
ומתפלא
מהשונות הנפלאה
שבין השחף לחסידה
בין השפן לצפרדע
ובין הארנב לשכמותו- צב צולע.
למה לי לדרוש אבר כיונה
אם כדי להתהלך בחולות הגדה
להטיל את ביצי בגומה
מספיק לי רגליים קצרות ועבות
ושריון להגנה מסכנות האורבות?
אז ישיר הצב במצב רוח מרומם
שיר הודיה לאלוקיו הרם:
תודה שנתת לי חתיכת חוף אגם
או אלי הטוב,תן ליהנות מחולו החם
וגם לב להתענג
ממה שייעדת לעבדך העילג.
והצב המשיך ללכת לאיטו על גדות האגם
עם כאב משוכך ושלווה גם.
