הלוויתן עשוי תמונות נעות
של זיכרונות לא נעימים.
מושלך הרחק, צִלְצָל-הדמיון המפלח
נופל אל ים סוער מלא פחדים.
הוא מביא שָׁלל וְרָדִים
קוצניים וגוּפים בשלל תנוחות.
מראש התורן אני מייחל
לראות כבר את החוף
אך השמש הבוגדת
מושכת עוד אל פּֽנים-אינסוף:
"אין מרפא", לוחשת לי
ואת הלהב הטקסי לוטפת.
פִּלּוּחַ לב.
פרישׂת מפרשׂ.
כל מַלָּח בעמדתו.
התצפיתן פתאום צועק:
"הנה, שם!
אני רואה אותו".
תגובות