להיוולד כמו הירח
 בעצב צר וחיוור
לחיות כמו הירח
 בלילה קל ועובר
להאיר כמו הירח
 לחושך דל ועיוור
למות כמו הירח
 בחיוך דק ונובל

שתבינו, אני לא מתווכת דירות.
כלומר - כן, זה מה שכתוב על כרטיס הביקור שלי, ונכון - אנשים מתקשרים אלי כדי שאשיג להם דירה, אבל זה רק חלק מהעניין, תיווך הדירות הוא באמת רק חלק משני מהעניין.
אני מתווכת, אבל לא דירות, אני מתווכת בני אדם.
ועכשיו אתם אולי חושבים שאני סתם מתחכמת, או שאני רחפנית הוליסטית, או אולי סוחרת עבדים או שדכנית. אז אני אנסה להסביר:
כל הדירות אותו הדבר - כמה קירות, חלון וחצי, צינורות דולפים פחות או יותר, חשמל מקצר מדי פעם... אם ראית דירה אחת כאילו ראית את כולן, ואם לא ראית דירה אחת ודאי תראה אחרת.
אבל אנשים... את האנשים צריך לתווך. צריך לשכנע אותם שזו דירה מהחלומות, ואז לשכנע אותם שהחלומות האלו הם שלהם.

´תאר לעצמך, להתעורר מול הנוף הזה כל בוקר!´
´מגובה כזה תוכל לראות מקרוב את כל הציפורים שאתה קורא עליהן!´
´מכאן תוכל ממש להרגיש את האדמה נושמת ואת הצמחים גדלים!´

לכל אחד יש חלום, ואם במקרה אין - הוא יסכים להשתכנע שיש לו.
חוץ מסהר מרום.
למר מרום הנכבד והאפור אין חלומות.
כשהצגתי את הנוף הוא שאל על הרעש. כשדיברתי על החלל המרווח הוא שאל על החשמל. כשאמרתי שהקניון קרוב הוא שאל על העשן. כשהראיתי את הציורים שהשאירה הדיירת הקודמת הוא ביקש להסיר אותם כי הוא מעדיף ´קירות נקיים´.
עבור מר מרום הייתי מתווכת דירות, ומצאתי לו דירה אפורה ואפילה, כמו שהוא אוהב. בעצם, לא אוהב... מאשר.

שמחתי להיפרד ממר מרום, וחששתי מעט כשהתקשר אלי לאחר כמה ימים.
´שלום. אני מדבר עם קרן? מדבר סהר מרום, את הראית לי דירה ברחוב צויפל, ויש בעיה בדירה.´
´כן, מר מרום. מה הבעיה?´
´יש אורות על הקיר בחדר השינה, אורות מסנוורים שמפריעים לי לישון.´
´אורות? אתה מתכוון לרכבים? פנסי רחוב?´
´לא, לא אורות מבחוץ, החלון סגור. אני מתכוון לאורות על הקיר. תשמעי - את יכולה לבוא הלילה לראות?´
היססתי לרגע.
תהיתי איך לשאול אותו ´אתה מזמין אותי לבוא אליך הלילה?´ בלי שזה יישמע כאילו אני שואלת אם הוא מזמין אותי לבוא אליו הלילה.
´אה... אתה מזמין אותי לבוא אליך הלילה?´
´לא, לא! מה פתאום! תראי, אני רוצה שתראי את הקיר הזה, ואולי תנסי לברר עם דיירים קודמים מה הם עשו שם. אני אחכה ברחוב בזמן שתבדקי, בסדר?´

ישבתי מול הקיר האפור בחדר השינה המשעמם של מר מרום, ותהיתי האם אני מטורפת או תמימה.
´ההבדל בין טירוף לגאונות הוא ההצלחה´. אבל כאן לא תהיה גאונות, גם אם אצליח לראות את האורות שמר מרום ראה (דמיין? הא!), אני אולי לא אהיה תמימה, אבל עדיין קצת מטורפת.
הקיר נשאר אפור, כמו שקיר אפור אמור להישאר. מר מרום נשאר בחוץ, ודאי יושב לו זקוף על ספסל וחושב מחשבות ריקות. אני נשארתי בחדר ובהיתי בקיר, והסתכלתי קצת סביב, ובהיתי בקיר, וקצת מצמצתי, ובהיתי בקיר, והעיניים נעצמו, ובהיתי בקיר, ונרדמתי.
וחלמתי על תינוק חולה, מיבב ומנסה לקום ונופל ובוכה עד שנרדם.
וחלמתי על נער חיוור, נשען בעייפות על עמודים ועצים, וקורס על המיטה בלי לחלוץ נעליים.
וחלמתי על איש שמן, מתנשף בכבדות כל הדרך, ונופל לתוך כורסתו באנחה.
וחלמתי על זקן גוסס, ממלמל בליאות ´לא היה לי רגע של נחת´.
וחלמתי על מת, דק ויבש ומתפורר, מונח במקום בו צנח בלי טקסים או דמעות.
ומהמת בקע אור, קטן ועמום ורפה ועיקש, שמשך את עיני וניקר ונדחף ולא הניח להן להיעצם. חלפו עוד כמה הבהובים עד שהבנתי שאני ערה.

על הקיר הבהבו והתרוצצו אלפי אורות זעירים. מקרוב הם נראו כמו קשתות קטנות הפוכות, או כמו הקו הדק החיוור שמציץ מתחת לעפעפיים כמעט עצומים.
נגעתי בקיר וכמה מהאורות נמשכו אל אצבעי. הרגשתי פתאום עליזות. עליזות מבוהלת ומיואשת, של מי שהפסיד הכל ומצחקק על מר גורלו. משכתי את אצבעי וראיתי שכמה מהאורות נדבקו אליה, כמו טפילים קטנים. הסתכלתי על אצבעי בתהיה, ואז ניערתי אותה. האורות דעכו ונעלמו, ואיתם נעלמה העליזות המוזרה.

אם הייתי סבא שלי הייתי שואלת ´מה זה רוצה להיות?´.
אבל לא הייתי סבא שלי. הייתי מתווכת דירות עייפה, ורציתי רק להיפטר מהדירה, ממר מרום, מהאורות, ומהלילה המשונה הזה. כל מה שהייתי צריכה לעשות זה להסיר את האורות מהקיר.

הנחתי את כף ידי על הקיר.
האורות התבהרו ונמשכו אל ידי כמו נחיל נמלים, הם דגדגו ועקצו והתחפרו ונספגו והצחיקו והבהילו והמשיכו, עוד ועוד ועוד. נשכתי את שפתי כדי לא להתפקע, ולחצתי את עפעפי כדי לא להתיפח, וחיכיתי.

אני לא בטוחה כמה זמן עבר. בחוץ עוד היה חשוך ושקט, אבל אני הרגשתי כאילו ישנתי אלף שנים. חייכתי, כמעט בעליזות, כשראיתי שהקיר שוב אפור וריק. וחשבתי על סהר מרום שעכשיו יהיה מרוצה ויוכל לישון. חשבתי עליו עוד קצת, בעניין מסוייג. הוא עדיין לא נראה לי נחמד או ידידותי או מעניין, רק... מאתגר, כמו סדין לבן שהרגשתי שאני רוצה לצייר עליו ציור שמח.

הוא עדיין ישב זקוף על הספסל, והעיר לי שחלפו כמה שעות ושאל האם עשיתי משהו עם הקיר.
ניגשתי אליו בחיוך זורח ועיניים בורקות.
´סהר מרום היקר! נכון שהלילה הזה נפלא?´
הוא הרים גבה ושאל אם אני מרגישה טוב.
´אני מרגישה מצויין! והדירה שלך מקסימה, ואני כל כך שמחה שהזמנת אותי! אוי, סהר, אני נמנמתי וחלמתי וצחקתי ובכיתי ו...´, פתאום צחקקתי ומשכתי את ידיו והוספתי בקול נמוך ומשועשע ´ראיתי את האור!´.
התחלתי לצחוק, צחקתי ורעדתי והיטלטלתי וצחקתי עד דמעות, עד מחנק, ידיו עדיין אחוזות בידי ומונעות ממני ליפול. קיויתי שיצחק איתי, שיגחך.
הוא חיכה עד שנרגעתי ומשך את ידיו. מלמל שנראה שהדירה בלבלה אותי והוא מעדיף לוותר עליה.
הוא צעד לאחור ודרך בשלולית, אבל לא קילל, הוא רק ניער את רגלו והסתובב וחצה את הכביש. הוא נעמד לרגע על המדרכה, שחוח מעט, ידיו טמונות בכיסי המעיל, נראה כמעט עצוב, ואולי רק עייף.
פנס רחוב צייר מאחוריו צל ארוך, צל גאה וזקוף, ראשו הגיע עד רגלי ונח על השלולית. ושם, בדיוק במקום, השתקף הירח, כמו חיוך קטן של נצחון.