זה היה יוםסגרירי במדינת הטוויטרים, שם כל אחד כתב את אשר על ליבו, כל אחד אמר לחברו,"מה המצב?"

חיים היה עוףמוזר בתוך המדינה, הוא תמיד היה כותב הודעות ארוכות מני ים, אף פעם לא הצליחולקרוא אותו, הוא תמיד היה כותב "מה שאתה אומר הוא בעצם נקודהפילוסופית..." והיה מאריך עד כדי כך שבשביל לקרוא אותו היית צריך להוריד אתההודעה שלו על הפלאפון ולקרוא אותו אח"כ, ותמיד הוא היה מסיים את ההודעות שלובאותה סיומת "שתהיה בריא ומאושר אך לא תמיד בכלל"

שואלים אתםאיך ידעתי? כי תמיד קפצתי לסוף, כי הקריאה בתוך המסך תמיד עשתה לי כאב ראש, אם זההיה קצר, היה מצויין, אם זה ארוך הכל נמרח על המסך ואין לך כח בכלל לקרוא את זה.

אצלי ההודעותתמיד היו זזות, "יש לך הודעה חדשה" היה הסימון האדום מתאר לי, כאילו כבראני נמצא במלחמה ויש קוד אדום, כאומר זהירות, רוץ, הגיעה הודעה חדשה.

השיחות עםחיים היו מעייפות, תמיד הוא היה אומר "שלום, מה שלומך?" והייתי עונה"בסדר, דבש." ואז היתה שתיקה, הסמן היה ממשיך לבעוט, לחיות, לחכות לאותשתפרוץ ותתגלה דרך הדף, אך לא היה לי מה לומר. ואז הוא תמיד היה שואל שוב "אזמה שלומך?" וזה תמיד היה מבלבל אותי, מה, אתה לא יודע מה שלומי?! אתה לא רואהכל רגע מה אני עושה? הרי אתה יודע הכל! ותמיד הייתי מתעצבן על חיים בחלק הזה שלהשיחה.

אבל אחרי זה,תמיד הייתי חושב, "בעצם מה שלומי?" ואז הייתי נכנס לדיכאון הרגיל,ובדיוק שם, שם חיים היה מתחיל לדבר, "אחחחח, אתה יודע רציתי לספר לך ששלומילא משו, אני מרגיש כאילו אני מתפזר לגמרי, אני מרגיש כאילו הכל מסביבי קצר, קטן,לא יעיל, הכל מתפרק...אבל תמיד אני נזכר שצריך שיהיה לאדם חבר טוב, ואני נזכרבך" וכשהוא היה אומר את זה, תמיד, אבל תמיד חשבתי, "על מי הוא מדבר?!עלי?! איך אני קשור למשברים שלו? איך אני אגרום לו לא להתפזר? אני בעצמי מפוזרלגמרי.

ואז היה מגיעשוב החלק בשיחה שהסמן מהבהב בקרירות, כדורש "כתוב כבר משו, זרוק לועצם", אך מה אני אזרוק? מה אומר? אני יאמר שטויות? יזרוק סיסמאות? מה זהיעזור?! ואז הייתי אומר לחיים "תקשיב, את האמת אני בדיוק במצב כמוך, אני לאיודע מה אני עושה, לאן אני הולך, מאיפה אני בא, מה נסגר איתי, והכיוון של החייםשלי...אני רק יודע שיש לי אותך, זה מעודד אותי תמיד." למרות שלא אהבתי אותותמיד, במיוחד כי הוא היה ארוך, ארוך מאוד, הוא תמיד עקף אותי במילים, אני אמרתי 2מילים, הוא היה אומר 10, אני הייתי אומר משפט הוא היה כותב מאמר.

ואז אחרישהיינו מתנצחים במשפט ומאמר, במאמר ובספר, הוא היה אומר לי "תקשיב, אין מהלעשות, אתה תמיד תהיה קצר יותר" ואני הייתי אומר לו "אבל אני תמיד אהיהיותר ארוך ממך באיכות, כשתסתכל עלי לאורך המציאות שלך תראה שאני יותר ארוך ממך, גםאחרי שאני לא אהיה..."

והמסך המרצדהתבונן בי תמיד במבטו הקר והציני, "לעולם לא תצליח לקרוא את כל אשר בתוכי,תמיד אני אהיה יותר חכם ממך."

ויום אחד זהקרה, כל מכוניות היוקרה נעצרו, כל מנגינות הטראנס הופסקו, הכל נעצר- האנטר נעלם.

ואז התחילושיחות מוזרות ברחבי הטוויטר, ברחבי המציאות הקוסמית, ברחבי המציאות השכלית הקרה,חל לפתע פיצוץ עז שעורר את רחבי הרשת האינטרנטית להסתכל מה קרה? אך לא הצליחו,השיחות נראו כך-

מה המצב? מהקרה? שמעת? אני לא מצליח ללחוץ על האנטר אני תקוע, מה עושים, מה יהיה, איך נצאמזה, אני חייב להתנתק, די, אוף!

וכך המשיכההרשת להתמוטט, הבנינים הענקיים שנראו כעומדים בפני כל דבר נפלו, את האמת נפלו זהעוד מילה נחמדה למה שקרה שם, הם פשוט נמוגו, ובמקומם נמצאו בורות ענקיים, בורות שלבורות, כולם התבוננו וראו שבעצם אין כלום מתחת לכל המסיכה הענקית הזאת.

ולפתע ראיתיאת חיים, הוא עמד שם, כרגיל, "שלום, מה שלומך?" חבל שאין אפשרות של צעקהבצ'אט, "מה שלומי? לא ראית שכל העולם התמוטט?!?!?" וחיים נשאר אדיש"כבר ראיתי דברים גורעים מזה בחיי", אני כבר מתפוצץ, הדם זורם בעורקייבמהירות מופרזת. אני רוצה להרוג את החיים הזה. אבל כרגיל הוא מסתכל עלי מלמעלהוממשיך לפלסף בשורות ארוכות מני ים על האור ועל הטוב שגנוז.