פעם התמכרתי לכאב,תמיד אהבתי אותו,כמו חבר הוא היה לי בכל מקום אליו הלכתי..ישב,ליטף אותי בקור שבו הוא יודע,דיבר איתי במקום שבו לא היה אף אחד..לאט לאט הפכנו חברים,אני והכאב..שיחקנו,צחקנו,אהבנו,חברנו..יום אחד,בגד בי הכאב,הלך לו לשחק עם מישהו אחר,לא יכלתי לשאת את העול הכבד,שהחלטתי לצאת,לחפש אהבה אחרת..אהבה אמיתית שתביא לי תקווה,שתראה לי הדרך בלב השממה,שתיתן לי אותות ומופתים מן הים,שתפציע שחקים ותפרוץ העולם..ואז פגשתי בה,בשמחה הזורחת,זאת שאת קצה הרקיע פותחת..משמים עולה משמים יורדת,אך בלב נשארה,גם כשבאה שלכת.נותרה עד היום,מאנה היא ללכת,וטוב לי עכשיו,בליבי היא צוחקת..