בס"ד יום חמישי ט' אדר ב' התשס"ג תנועה "ואף על פי כן, נוע תנוע!" – גלילאו גלילי "היה מנוע?" – הגשש החיוור שעת בין הערביים, אותה שעה קסומה בה ניתן לחוש כאילו העולם כולו עוצר למנוחה ממרוצתו היומית. ברחוב צדדי וחסר כל חשיבות רצה נערה צעירה, מנסה לשכוח מכולם, מהעולם ובעיקר מעצמה. לאחר כמה דקות הריאות הזכירו לה שעד כמה שהיא תשכח מעצמה, הן לא יעשו זאת, והיא עצרה מתנשפת כולה ונשענת על אחת המכוניות. לאחר שנרגעה, היא מצאה את עצמה מתבוננת בטיפה על זגוגית המכונית. הטיפה זלגה לה לאיטה במחול איטי וחינני, ממשיכה בשביל מפותל וייחודי משלה, מפסיקה מדי פעם בדיוק לפי קצב המוזיקה השמימית שודאי התנגנה לה באותה שעה במקום כלשהו. היא ניגשה אל הטיפה כמעט ביראה והושיטה את אצבעה, נותנת לטיפה לזרום הישר עליה ובעודה מתענגת על הקרירות חשה כאילו השלווה ששכנה לה בתוך אותה טיפה מתמוססת בתוך ידה ומשם לשאר גופה. היא סגרה את ידה ועצמה את עיניה, מנסה להתמזג עם הפלא ששכן כעת בכף ידה, אך הנוזליות הקרירה כבר התייבשה וכעת לא חשה דבר. 'לכל דבר יש תנועה וקצב משלו' חשבה בעצב, 'לעלים יש את הסלסול המתנדנד שלהם, העננים נודדים בעקשנות אינסופית כלפי הלא-ידוע, אפילו הטיפות הקטנות יודעות בדיוק באיזה מסלול ירדו וממשיכות בעקשנות בדרך ההיא שהוחלט עליה במקום וזמן לא ידוע. 'ואני? מה איתי' חשבה לעצמה בעודה לוקחת עוד טיפה בידה, אך הקסם כבר נמוג עם הטיפה הראשונה. רק עתה החלה להרגיש בעייפות, אותה עייפות משתקת שהורסת כל חלקה טובה בגופה בלולאת הליאות האין סופית הזו – הכל חוזר על עצמו ומייגע שוב ושוב. 'מי יודע' היא תהתה 'אולי אני כלל לא זזה, אולי הכל נע מסביבי ואני רק עומדת במקום' היא התנשפה שוב וגיחכה לעצמה שאם כן, זו אחת העצירות המעייפות ביותר שהיו אי פעם. היא ניערה את ראשה, מנסה להתנער מהמחשבות המשונות כחיה המתנערת לאחר שחיה ארוכה ומתישה במשהו בוצי, גס ומלוכלך. והחלה לחצות במרוצה את הכביש, ולהמשיך לנסות ליצור תנועה ולו אקראית ככל שתהיה, ראנדומליות מוחלטת בתוך כל התנועות המסלוליות המתוכננות שמסביבה. מסתבר, שגם למכונית שלידה היה מסלול משלה, חריקת הבלמים הבהירה זאת בצורה מעולה. חריקת בלמים ולאחריה שקט. למזלה, התברר שגם אותה סימפוניה מכוניתית כללה שתיקה ועצירה מוחלטת ברגע הזה וכך מצאה את עצמה מול נהג מעוצבן, שהצליח לעצור את המכונית בדיוק רגע לפני שהוא פגע בנערה המטורפת הזו שפורצת לה משום מקום. עדיין המומה מהמפגש הקרוב שהיה לה עם כמעט סיום מסלולה (היה מסלול?), היא זזה הצידה מספיקה לשמוע בדיוק רטינה מהנהג המתרחק על "הילדים האלה". רק כעת שמה לב שהגשם שפסק לכמה שעות החל שוב לרדת, היא הביטה קדימה ודימתה לראות מעין שביל חדש ונוצץ לפניה, היא התנשמה עמוקות והחלה להמשיך קדימה. בתנועה.. בתנועה..