על הגזרה הדקה והענוגה שממחישה כל כך יפה את העדינות שבך,

על הצוואר הארוך שטומן בתוכו את הצרידות בקולך שכל-כך ערב לאוזניי,

על עיני השקד שאפשר לטבוע בהן, מראות את הדאגה והאכפתיות שנחשפות בך,

על העור הלבן והצח מבטא את העונג והרוך שלו רק יופנה כלפיי.

על המשקפיים שהלוואי והיית מראה יותר, את הביישנות שבך חושפות,

משווים מראה כל כך מלבב, אפילו יותר מאלף שמשות זורחות.

על האמונה וההתמדה שבלבושך הצנוע תמיד מופיעים,

על הריחוק הקל, שעושה רצון עז להתקרב, ולו רק לפרקים.

על אלה ליבי דווה ועיני דומעות,

על שלא הצלחתי אליך להתקרב, אך לא חדלתי מלנסות.