[ליצירה]
תודה לך מסר, ודאי שהכותרת נועדה להדגיש את הזעזוע, ובנוסף ביקורת, ביום כזה, הוא יום השואה, על האהבה ללא סיג של הנצרות שהביאה לטביחת מיליונים, ולא רק בשואה אלא בכל מסעות הצלב והאינקויזיציות לזמניהם, "שם בערה בעליזות אש התופת...".
בנוסף הוא ביקורת לחברה ובעיקר לממשלה, שלא ידעה לקבל נכון את האודים המוצלים, וגם כיום היא מתעמרת בהם, ואותה אני מדמה לאישה שהיתה אומרה להיות אוהבת וידידה ומתגלה כסוג של שדשמוריד שאולה את האודים, בגלל מיעוט הקיצבאות הניתנות להם, וחוסר היחס והטיפול הפסיכולוגי הראוי.
אולי השימוש בדמון כדימוי הוא טיפה מוקצן, אבל נשארת העובדה שהמכה בפטיש של סבלותיהם של אלו שברחו מן התופת היא מדינת ישראל לצערינו, בין ביחס של המדינה פעם לשואה, כיהודי הגלותי המובל לטבח והסגידה לגבורה בלבד של השואה וחזרה דוקא על המרידות, והן כיום.
[ליצירה]
את יכולה לשים:
אשת נבלה, אשה המשקרה, (בשין שמאלית או ימנית...) אשה מהבילה (בשני המובנים), נחש הבגידה, שועל המרמה, ועוד רבים...
אבל הכונה היתה מלשון תככים, מזימה, הסתה... למרות שאין מילה כזו, המצאתי... מקווה שהבנת... תודה על ההתעניינות... גרשון...
[ליצירה]
תודה לך נסיך
על כל התגובות מחממות הלב, אני מעריך מאוד את ההערכה שלך...
לגבי עצם העניין, הבנת נכון, ואפילו יותר מזה, כי זו המציאות שלי כרגע ממש, אהבה שנשארת באופק, שאינה מסוגלת לגעת בי ואני בה, ורק מראה שקופה לחלוטין מפרידה ביני ובינה אבל היא אטומה ככל זכוכית. וזה כואב לראות תמיד את האהבה הבלתי אפשרית הזאת.
תגובות