[ליצירה]
"קחי מרחק מן המבט, הישרי בו מבט".
פרק את הפחד לגורמים, לא הבריחה.. הכל קל, הכל פשוט. זה כואב, צורב, אבל זו עדיין נשיקה של השמש. הדרך קלה.
תודה.
[ליצירה]
תודה לך מסר, ודאי שהכותרת נועדה להדגיש את הזעזוע, ובנוסף ביקורת, ביום כזה, הוא יום השואה, על האהבה ללא סיג של הנצרות שהביאה לטביחת מיליונים, ולא רק בשואה אלא בכל מסעות הצלב והאינקויזיציות לזמניהם, "שם בערה בעליזות אש התופת...".
בנוסף הוא ביקורת לחברה ובעיקר לממשלה, שלא ידעה לקבל נכון את האודים המוצלים, וגם כיום היא מתעמרת בהם, ואותה אני מדמה לאישה שהיתה אומרה להיות אוהבת וידידה ומתגלה כסוג של שדשמוריד שאולה את האודים, בגלל מיעוט הקיצבאות הניתנות להם, וחוסר היחס והטיפול הפסיכולוגי הראוי.
אולי השימוש בדמון כדימוי הוא טיפה מוקצן, אבל נשארת העובדה שהמכה בפטיש של סבלותיהם של אלו שברחו מן התופת היא מדינת ישראל לצערינו, בין ביחס של המדינה פעם לשואה, כיהודי הגלותי המובל לטבח והסגידה לגבורה בלבד של השואה וחזרה דוקא על המרידות, והן כיום.
[ליצירה]
אה עכשיו הבנתי
מה לא הבנת.
הקשב, כאשר מרגישים טיפה ראשונה תמיד אחריה בא המטר, ולכן אמרתי שכל שמים בוכים על הטיפה הראשונה שנקטפה בדמי ימיה. הבנת?
[ליצירה]
תמהני
אם כן מה נשאר אתה בארץ עזובה זו אשר חדשות לבקרים מתחדשות עליה גזרות שמד, מצד מדינות ערב הממומנות בחסות ברית המועצות, כולל כל סוגי טילי הבליסטיקה נשקים אישים טנקים וכו', הלא טובה אמא רוסיה מכל אמהות שבעולם אם כן לך והתרפק לך על חומות הברזל שלה, ונראה אם יעניקו לך חומות אלו די חופש ולו על מנת שתתרגם אחדים משיריך, בעוד אלך אני להתרפק על אבני הכותל הספוגים בדמעות ודם בניה השבים אליה מפוגרומים וסופות מדבר עזות, בני ירושלים.
תגובות