בשריקות רוח מאספות הנושקות עלים כמושים,

 

הנסגרים בעֵיפְתה לעת ליל.

 

בלחישת השקט הנמסך לאוזני

 

המקשיבים בלבם.

 

בליטוף הבזק האור האחרון

 

הנשלח משמש גוועת.

 

בוכה אני את דמעתך בעין טרוטה

 

ושותק את צערך שלהכילו אין תכלה.