עוד רגע קט הם ישובו מהלוויה, ישבו שבעה ויבכו, יבכו וישבו שבעה. אבל הכאב וההתמודדות האמיתיים יגיעו אחרכך, בחיי היומיום, שהיית פה כלכך חלק מהם, מהחיים הללו. מהחיים בכלל.
אמרו לי פעם שלא בריא לאדם למות. ההיפך הוא הנכון- בריא לו למות, אך לסובבים אותו זה לא בריא, הם אלו שקורסים.
כאב, אובדן, חלל ריק בבית איפה שפעם היינו פוגשים בעינייך התכולות וחיוכך המתוק עד כאב.
את מעולם לא זכרת מי אני, אך זכרת תמיד את פרצופי בתור פרצוף מוכר ואהוב, וקרנת מאושר. הייתי יושבת איתך ומדברת. אני זוכרת ששאלה אחת חזרה על עצמה המון- את מכירה את הנכדה שלי, פני? נכון שהיא מתוקה?- ואז הייתי מספרת לך על החברות שבינינו, למרות הפרשי הגילאים, הייתי אומרת לך שאנחנו לומדות באותו מקום...
אני לא אשכח איך היית מאושרת כשראית את נינייך, כל פעם מחדש.
אני בטוחה סבתא, שאני לא היחידה שכואבת את מותך, מלבד משפחתך. כל מי שהכיר אותך התאהב בך, בפשטות התמימה שלך, בעינייך התכולות המחייכות... כולם קראו לך סבתא, סבתא קלף, אהבו אותך כמו סבתא אמיתית, ואת אהבת אותם חזרה.
תחסרי לנו כלכך סבתא, יהיה קשה בלי העידוד שלך, בלי החיוך...
היי שלום.
** מוקדש לכל אלו שהיו ואינם עוד, שאהבתי וכאבתי אותם, ועודני אוהבת וכואבת.
תגובות