סליחתך איננה סליחתי,

כאבי גדול, כשמש יוקדת,

השורפת את ליבי החשוף למכאובייך.

מבטך שפל ממבטי, מתצפת על האופק,

אך לא בעיניי.

הפצעים ימשיכו לצרוב בתוכי,

גם בתום הסליחה השמורה באוזניי.

הכאב, ימשיך הוא לתרום את חלקו בצער חיי,

הנבולים משורשם.

ידיי, השמורות לאחת שאוהב בזחיחות,

טבולות בשכול של חיי הקודרים.

שפתיי, אטומות הן מפז, מדיבור בעל ערך,

תואמות לעיניי, השחורות כעלטה.

וליבך, מנסה רק לפגוע, את ההרס לזרוע,

בתוכי, כמו הרוע, שנובר בדמי.

ואת, רק סליחה דיברת עמי,

כשאני מוטל על ערש דווי אדום,

מוכתם בדם,

דם של אהבה,שניקז מליבי השותת כזב,

ממך, מכח ליבך, מאהבת הכאב שידייך מראות,

מרוגע עיניי השטופות מדמעות,

שחוברות ליובל של דמעות השמחה...