לאחי העציונים, מניר עציון ומכפר עציון
בכ"ה בניסן
הם התחילו דרכם
בפסיעה אל אדמת הטרשים
מכל קצות תבל (וגם מהארץ(
נקבצו הם אל הר האבות.
ומאז כרותה להם ברית
עם הארץ הזאת.
והיו העציונים
צופים אל העיר מן ההר
ולוטפים אהובתם
עם המחרשה
שותפים במים
את פיסות האבק
של אלפיים שנים
וכמו כל אוהב
הם מוכנים גם
למסור את הלב
לשלם את הדם.
ובחוץ לא נח האויב
והעציונים שוקטים
משלמים את מחיר אהבתם.
לא עציוני אחד
אז שילם
וגם לא עשרה
את מניינם
איש לא ידע
אך הכל מסכימים
הם היו יותר ממאה.
אך עציונים אל להם ליפול
אהבתם רק תגבר כפליים
ובמקום הקיבוץ שנפל
קמו שניים.
אחד בארץ הכרמל - למול הים וזהוב החולות
ואחד - לבסוף חזר - אל הר האבות.
והעציונים ממשיכים
לאהוב ולטוע
לחרוש ולזרוע
שותפים עם המים
פיסות של אבק
ודמעות אדמתם
בנות אלפיים שנים
ומפעם לפעם
הם עודם משלמים
את מחיר אהבתם
את מחיר הדמים.
מה"כפר" או מה"ניר"
מלווים הבנים
אל אותה העתיקה
שהם כל כך אוהבים.
ותמיד העציונים מתפללים
שזאת הפעם האחרונה.
ומדי שנה בשנה
מתקבצים להם
בני ה"ניר" ובני ה"כפר"
משפחה אחת שכולה
למול קבר של אחים ראשונים
בדממה ואהבת אדמה.
