שונאת את הקטעים האלה של ה"לבד בדירה" רגעים כאלה של בדידות שזה רק את עם עצמך ועם ארבעה קירות. מרגישה שאת עוד רגע משתגעת. מצפה בכליון עיניים שמישהו יתקשר (טוב, נו... גם מישהי זה טוב <: ), אפילו שסתם ישלח SMS העיקר שמשהו יזוז פה חוץ ממך.
כל השותפות שלך נעלמו.
לזאת באו חברות מהתיכון, ונמאס לך להיתקע עם בנות שאת לא מכירה ולנסות לצחוק מהבדיחות על המורה לכימיה, שתיים יצאו לשיעור בקבלה, עוד אחת בבית ואחת יוצאת... שששש...
ואת נותרת לבד בדירה, מנסה לנצל את השקט שצנח עלייך. ההווו כמה שלא היית זקוקה לו...

ועוד יותר גרוע זה שבת לבד בדירה. לצאת מוקדם בליל שבת (ממשפחה עם ילדים קטנים שצרכים לישון), לשמוע בדרך משפחה בת שלושים נפשות (עם ה"כלות והאחיינים") שרה ביחד, ואז להיזכר איך שרתן ארבמאות בנות באולפנה, ותמיד זייפתן בדיוק באותו המקום. לפגוש ליד הכנסה לדירה את הזוג המאורס של הכפר, לתת לה חיבוק, לאחל מזל טוב ולהשאיר אותם עם עצמם, ואת - עם עצמך.
הבדידות הזאת עוד תחסל אותי, את ממלמלת לעצמך, יום אחד אני פשוט אצא מדעתי.
אבל אז את מרגישה יותר זקנה מסבתא שלך.ואי אפשר להשאיר את זה ככה. חייבים למצוא פיתרון...

אז כדי להקדים רפואה למכה ניגשתי אל ג´וחא הקומונרית של היישוב השכן, ובאופן הכי ישיר שאלתי אותה אם היא נשארת השבת בדירה. לא היא לא. זה לא שהיא ח"ו חוזרת הביתה, פשוט יש להם השבת שבת אירוח. הם - הסניף הכי תימני בארץ, מתארח אצל סניף צפון תל אביב!
- ג´וחא את רצינית?
- לא!
- לא?
- מה נראה לך? שהחבר´ה שלנו יסתדרו עם הצפונים?
- אאאההה...
- ברור שלא!
- אז את נשארת? (שאלתי במבט מתחנן...)
- לא. אנחנו בשבת ארוח.
- אבל אמרת שלא...
- לא. רק אמרתי שלא בצפון תל אביב.
- אאההה... אז איפה?
- ביישוב שלי. תודי שזה אדיר! ניקח ת´תימנים האלה להתנחלות הלבנבנה שלי. יהיה קורע! אאאההה... וגם אני אהיה בבית.
- יופי. תהני לך. ד"ש לאבא ואמא ושיהיה בהצלחה.אאאהה... ושלא תצאו לי עם בדיחות גזעניות כי את היחידה שתסתבכי עם זה.
- אל תדאגי לי, אני כבר יורדת יופי על אשכנזים. אין לי מה להסתבך!
- אני שמחה... טוב, להתראות גבר (יציאה של הדירה, לכל דירת שרות יש כאלה, ואל תנסו להבין)
- ביי בחורצ´יק!

ככה נודע לי שאני שבת לבד בדירה. שוב.

ליל שבת, ארוחה חלבית אצל משפחה צעירה. הקטנים רגילים להיות ב20:00 במיטה אחרי שסיימנו שני סיפורים ועוד סיפור אחרון ודי. לכבוד האורחת הם ישנו טיפה בצהריים. טיפה.
בשעה די מוקדמת אכלנו מנה אחרונה ובירכנו בקול (בשביל הגדולה שגומרת עוד חצי שנה גן חובה וצריכה לדעת איך מברכים בכיתה א´). אחרי הברכה הבחור בן השלוש הלך לישון. אליו הצטרפה בת החמש, האבא יצא עם העגלה להרדים את בן השנה וחודשיים ואני קיבלתי את בת השלושה חודשים, עד שאמא תגמור לסדר.
דווקא משפחה נחמדה, הרהרתי לעצמי, אולי נשאר לדבר טיפה עם האמא, רק לא לחזור כל כך מהר לשקט שבדירה.
- אפשר לשאול אותך משהו? היא שאלה אותי בחיוך.
- כן, בשמחה.
- אבל אל תתפדחי. תגידי לי באמת מה שנראה לך.
- סבבה. אני אשתדל לא להתפדח... (בדמיון כבר ראיתי את הסינג´ור הבא אחרי הסניף של עׁז)
היא תקעה בי מבט חודר עפוף סוד והמשיכה.
- תגידי, את מעוניינת אולי להכיר מישהו...
- לא. חתכתי אותה במהירות. אני רוצה לעשות שנת שרות שניה...

תוך דקות ספורות מצאתי את עצמי בחוץ. צעדתי במהירות לכיוון הדירה, מנסה למחוק את סימני הסומק שעלו בלחיי.
מדרגות, מפתח, נשיקה למזוזה, ואני שוב פעם עם עצמי. מתפללת שאולי מישהי תחליט לקפוץ לבקר.
פתאום שמעתי רחש, מכיוון המדרגות. אורח? קפצתי לדלת, סידרתי מחדש את הקוקו, ישרתי את החצאית ופתחתי את הדלת. לא היה שם איש.
חזרתי מאוכזבת אל הספר, ואז שמעתי אותו שוב, מן רחש מוזר.
מעניין, אמרתי לעצמי בקול משועשע, אולי יחיאל החליט להתגלות אלי...

יחיאל זו הרוח של הדירה. יש לו כניסה מיוחדת מעל הדלת. למען האמת לא ידענו על קיומו עד שהבנות משנה שעברה סיפרו לנו עליו, ואנחנו רק תהינו אם כל בת שרות סובלת מהזיות כאלה אחרי שנה...
הרחש לא נחלש, למרות הדיבורים שלי על יחיאל. החלטתי לצאת לחיפוש רציני.
פתחתי באומץ את הדלת וחיפשתי על הרצפה. ואכן הוא היה שם.
חי ואמיתי, בגודל מלא פלוס.
עכבר.
בהתחלה רציתי לצרוח.ואז במחשבה שניה התפדחתי שישמעו אותי. במחשבה שלישית - נזכרתי שאני לבד, והשכנים בודאי שקועים בסעודת שבת ובעצמם. פתחתי כבר את הפה, ואז עלתה מחשבה רביעית, במילא אף אחד לא שומע, לא חבל סתם להיות צרודם?
בחיל וברעדה סגרתי את הדלת ופניתי לדבר עם היושב במרומים, שישלח לי לוכד עכברים.
והוא שלח.
אחד אפרפר עם שפם והולך על ארבע...



הערות חשובות:
א. מכל הדמויות פה רק ג'וחא ויחיאל אמיתיים.
ב. המוסר השכל הוא שלא כדאי להשאר לבד בדירה
ג. להתחתן זה לא הפיתרון בגיל הזה
ד. אם הקומונרית תתחתן, היא לא תשאר שניה שניה, אז אל תשדכו לה אנשים
ה. כל הבנות שרות סובלות אחרי שנה מחוסר שפיות...