בארץ שומקום
שם על שפת הנחל
השופע חיים
כזרימתו העליזה והשוקקת.
על כר דשא רענן
טוהר הפרחים
ובת צחוק של שמש פז.

בארץ שומקום
שם במעבה היער
השומם
כקול דממה רועמת
כזעקת הליל
ובערת האפילה
ורוח שהומה במחשכים

בארץ שומקום
לקול ציפצוף ציפור
טוב ללא קץ
כגובה השמים
נצבע בוורוד
מתוק כחלום
ונשגב מעל פני האדמה

בארץ שומקום
למראה ארובה
וממשק העשן
המיתמר אל על
עד לשמים
נצבע אדום
הבוער כסיוט
שלא יתכן על פני האדמה

שם חיים אנשים
בעולם ללא רוע
כשירה הרמונית
ואידיאל מרומם
מול שמים תכולים
ושמחת אביב מלבלבת

שם מאיינים אנשים
והטוב יחסי הוא
כמקצב פקודה
ואידיאל משוקץ
למול שחור השמים
ודמעת סתיו שותקת

ארץ שומקום
ההיית או חלמתי חלום
הליטפת נפשות
בגן עדן מתוק
אידיאה נחשקת
אוטופיה,
לנצח נמשיך לחלום

ארץ שומקום
בלהה לא נתפסת
מטריפה הדעת
הצינור לגן עדן
וקול דמי אחי
טרבלינקה
מי יתן והיית רק חלום



___________________________________________
שנה שעברה יצא לי לשמוע הרצאה בשם "טרבלינקה - מקום לא מקום". המרצה שם הסבירה שנקודה כולשהי על פני כדור הארץ הופכת ל "מקום" בגלל ה"חיים" שנמצאים שם או קשורים לשם. מקום זה מקום שחיים בו, או אולי מקום שחולמים להגיע אליו.
טרבלינקה, שהיתה חור די נידח, הפכה ל"מקום" מוכר ומפורסם - דווקא בגלל המוות. לכן זה מקום - אבל בעצם לא כל כך. קשה להגיד שחיים היו שם.
המרצה סיימה את ההרצאה עם ההגדרה של המילה אוטופיה, היא הסבירה כמובן שזה מקום שלא קיים במציאות. ועוד היא הסבירה שאחד הפירושים של המילה זה "מקום לא מקום". כי זה העצם מקום שלא קיים.

וככה אחרי ההרצאה, נולד השיר הזה...