´כמה גשם´ סיננתי ויצאתי את ביתי לרחוב הריק מאדם. חשבתי לפרסם את הנס. ברחוב שיחקה הרוח ברמזורים ובשלטים. נדמה כי הם אינם נהנים. נקרעים מהעצמה שמכה בהם. וקווים אל ימי האתמול, בהם עשו מלאכתם בשקט ובצנעה. לא יכלתי להצטרף אליהם והפטרתי תפילה קצרה כי הרוח תשחק גם עימי. תישא אותי על כתפיה הרחבות ונחדש יחד חידושים נמצא דרך סלולה שכולה עבודה.

כך מנהגי כבר שנים. ללכת סתם. לנכש אספלט ולזרות אפר סיגריות. לחרוש שדרות ולקצור סמטאות. היום אין אנשים ברחוב. אנשים אוהבים להישאר בערב קר בביתם ולצפות בתכנית טלוויזיה. אני מעדיף ללכת סתם. הרוח מכה בי בפנים ומערערת את שיווי משקלי. לא למשחק כזה כיוונתי בתפילתי. הרוח עושה את צעדיי שלא בקו ישר ולפתע תפילה חדשה מתנוססת ברקתי. ישרים בליבותם, משתננים בי פרקי התפילה, והמטים עקלקלותם.

בחורף אני ישן ברגליים מקופלות, לחזור אחורה בזמן, אולי לימים כשהייתי תינוק והגמישות היתה ממני ופנימה. אולי לימים קודמים.

בימי הגשם האמיתיים אני יודע שיש לי עוגן אחד ברחוב בדמותו של שמעון, יושב לו על הספסל במבט מהורהר. יש לו מטריה שחורה ברדיוס של מגרש כדורגל  - קיבל אותה ליום הולדתו ה-25 מאהובתו משכבר הימים, רחל – ועל כן הגשם אינו מרטיב את זקנו ואת חליפתו השחורה אבל גשם זה גשם ואנשים עירוניים כמונו לא ששים על כל טיפה כעל כל הון.

לפעמים אני חושב שהוא בודד, וקירות ביתו ארבעה לא משמשים לו לאירוח היאה לכבודו ואילו בין טיפות הגשם הוא מוצא חברה, מוצא בנוכחותם  משהו מחמם. מספר פעמים ישבתי לצידו וכל עולמו נגלה אליי בדיבורו. סיפר על רחל ועל פחדיו מאז שהלכה, על עסקיו ומסעותיו אל מעבר לים ההקאות בהפלגה והתחברותו לאנשים ´מגוונים באישיותם´ שתומי עין ושונאי חול. ובדיבורו נמלאתי צבעים וריחות ידיעות ותחושות. אני סבור כי מאז שהקשבתי לדיבורו התחלתי  ללבוש בגדים כהים, כאילו לומר כי הקדרות הזו, העולמית, מרפרפת גם עליי. אך אין בכוח ´ידיעת הסיבות´, שבמתני, לקשר בין ´ימי הספסל המזוקן´ ובין הכהות שנפלה עליי.

מאה מטר לפני הספסל שלו חציתי את הכביש. להיות "מעבר הנהר". הוא בשפה אחת של הכביש ואני באחרת.

בבוקר מצאו את המזוקן יושב עדיין על הספסל, באותה תנוחה בה צפיתי בו בין הטיפות – הבוקר הוסיף בהירות וירוק העצים בהק כמסך מחשב מרצד בחדר חשוך – אך ללא רוח חיים. לא יכלתי להימלט מן המחשבה. נסחפתי לתוכה. לא, לא בגשם האשם גם לא הספסל, לא העצים. רק החיים העוברים לצידי ואיני מושיט להם את ידי.