הימים הבאים עברו עלי בחוסר מנוחה. היתה לי בגרות במתמטיקה, ולשונא מתמטיקה שכמוני מדובר היה בסיוט מתמשך שהכניס אותי לדיכאון. פתרנו, או ניסינו לפתור כל מיני תרגילים שחשיבותם לאחר שנפתרו מוטלת בספק ודאי, שיננו את הנוסחאות ואת המשפטים, וקיווינו שבע"ה נעבור את הבגרות בציון סביר. ציון המגן שלי היה 81, וקיוויתי שאעבור אותו. מדי-פעם היו הרופאים מתקשרים לעדכן אותי שמצבה של רבקה משתפר ושתוכל לחזור הביתה מוקדם משחשבו. כמה נקודות אור בין ים המספרים וכל מה שהמציאו בגללם. בוני גם ניסתה להתקשר כמה פעמים, אבל התעלמתי ממנה. את הודעות ה-SMS ששלחה מחקתי בלי לקרוא. לא מצאתי זמן לשוב לבקר את רבקה, אבל אמרתי לרופאים שימסרו לה את איחולי ואהבתי. ביום הבגרות, נקי ומצוחצח, יצאתי עם עוד שני חברים לכיוון בית-הספר. בערב הקודם לא נגענו בספרים ובדפים משובצים. הרגשנו שהמוח שלנו כבר מספיק עמוס. נכנסו בשערי בית-הספר, מקווים בכל נימי נפשנו שתהיה בגרות קלה. מאחד מהחלונות שמעתי קול קורא לי. "ערן." המשכתי לדבר איתם, חשבתי שזו תוצאה של בלבולי המספרים. "ערן." הבטתי לעבר מקור הקול, ומייד חבטתי במצחי. בוני קראה לי מאחד החלונות שאבוא. "מי זאת?" שאלו אותי שניהם. "אני כבר חוזר," עניתי. הגעתי אל הכיתה הריקה שישבה בה. עיניה שמחו, אך לא לעברי. "מה את עושה כאן?" "אני רוצה שתחזיר לי את המפתח של הבית של אמא שלי." "אה... מה, למה?" "אלה המפתחות שלי." "המכשירים עדיין שם?" "כן, הם עדיין שם." "אהה," אמרתי בכעס. "נו, אתה מביא לי אותם?" "הם אצלי בבית." "לך תביא." "יש לי בגרות במתמטיקה. ככה ידעת למצוא אותי?" "כן. אחרי הבגרות אני ואתה הולכים להביא אותם." "בסדר," אמרתי ונפניתי ללכת מן הכיתה. "ערן," היא קראה לי. הסתובבתי אליה בשאלה. "בהצלחה." יצאתי מן הכיתה לעשות את המבחן. הייתי מאושר לו יכולתי להגיד שהבגרות היתה נחמדה. אך כל הלחץ והמחשבות שרצו לי בראש רק הקשו עוד יותר על התרגילים הקשים ממילא. שוב רציתי להקפיא את הזמן, לברוח מהמקום הזה לסיור ברחבי העולם, לשיחת-נפש, לטיול עם בוני, אבל הייתי משועבד להישארות כפותה על הכיסא הלא-נוח כשבראש מעייני, ובעצם בכל מעייני צריך לעמוד הדף הזה, וכל זאת על-מנת לקבוע את עתידי באופן הלכאורתי ביותר שקיים. מייד כשסיימתי את המבחן, ברחתי מבית-הספר. תמיד עיצבנו אותי ההשוואות בסופם של מבחנים, ועכשיו פי כמה. רצתי אל מחוץ לבית-הספר, היכן שחיכתה לה בוני, מעשנת. "איך היה?" שאלה כשהתחלנו לצעוד. "אני לא רוצה לדבר איתך על דברים שלא קשורים לרבקה." "או. קיי. בעיה שלך. היא חוזרת עוד יומיים." "מי? רבקה?" "כן. המצב שלה השתפר פלאים." "ברוך ה'." "כן." "אמרת לה משהו?" "איך אני אוכל להגיד לה משהו?" אמרה בספרדית. "במילים." "אתה ממש מצחיק, אתה יודע? אני צריכה אותך בשביל להגיד לה." "אני אעזור לך, בסדר." "אתה אומר את זה כאילו אתה ממש לא רוצה." "אמרתי לך כבר, זה קשה לי, בסדר?" "התפרקת מזה בבכי. אם לא תרצה לעזור אני אבין." "אני אעזור לכן. בשביל רבקה." "אם זה קשה לך... אתה יכול לוותר על האגו הגברי שלך, להודות שזאת מעמסה רגשית, ואני אתמודד עם זה בעצמי." "די!" כשהגענו סמוך לביתי, אמרתי לה שתישאר בחוץ ותחכה לי. "שההורים שלך לא יחשבו שיש לך חברה מבוגרת?" "אם הקשבת כמו שצריך למה שסיפרתי לאמא שלך, את בטח יודעת שיש-" "בסדר, בסדר. לך." התחמקתי מהר מאמא שלי, לקחתי את המפתח ואת בוני, והגעתי אליה. "בואי." המשכנו ללכת בשתיקה, עד שפצתה את פיה. "אני לא בן-אדם רע, אתה יודע." "זה לא משנה לי, העיקר שרבקה תדע שאת הבת שלה וזהו. זה לא חשוב לי." "מאיפה אתה חושב שהיה לרבקה אוכל לשבת? כל שבוע היו באים חסידים ונותנים לה. ומי, אתה חושב, קנה לה את כל המצרכים? מי דאג שהיא תקבל את זה באופן אישי, ושיעזרו לה לסדר והכל? אני. לך היא לא סיפרה על האוכל שהם נתנו לה, כי זאת היתה פגיעה לגאווה שלה, אבל זאת האמת." "לא ידעתי," אמרתי בקול לא מתנצל. "פיקחתי עליה. כשהיא היתה בבית-החולים לפני כמה חודשים – מי אתה חושב היתה שם כל יום? מי? אני הייתי שם. יומיום אחרי העבודה." "חכי, בוני צריך לעצור..." "יומיום הייתי הולכת, משלמת הון על נסיעות. הייתי גם הולכת אליה הביתה בלילה, שלא ייראו, מנקה את הכל מקורי עכביש. מה אתה חושב שאני? פחדתי להתקרב אליה, אבל בכל זאת הייתי קרובה." "איפה את גרה?" שאלתי בפתאומית. "בוא נמשיך. אני גרה במכונית הצהובה." "במכונית? אין לך בית?" רגשות אשמה החלו לצבוט בי, "היית מבקשת ממני את המפתחות והייתי מחזיר לך, אוי, אני מצטער." "אני לא מתכוונת לגור שם בלי ההסכמה שלה." "את לא יכולה לגור במכונית." "אני לא יכולה לגור אצלה." "אם את מתעקשת..." "אני מתעקשת." "אתה יודע, ערן? בלילה שנכנסתי אל הבית ואתה היית שם – אתה יודע למה נכנסתי?" "בטח כדי להחליף למכשירים בטריה או משהו." "לא. באתי כדי לקחת אותם. לגמרי. הרגשתי חובה. חשבתי שהלכת, כי שמעתי את הדלת נפתחת ונסגרת, ובאתי." שתיקה. שתיקה רועמת. "למה?" "אולי תשנה קצת את הגוון של הקול שלך, אתה מדבר באדישות וזה הורג אותי!" "אולי כי אני עדיין כועס עלייך ולא מסוגל להביע אמפתיה כלפייך?" אמרתי בקול כועס. "גם לי יש סיבות לכעוס עליך." "סיבה אחת, וכבר ביקשתי סליחה." "אני לא מתבגרת בגילך ולא מתעסקת במשחקים האלה, אבל אם לא ברור לך שאני מתחרטת מזה שבאתי לקחת אותם אז אני מבקשת סליחה." "אני סולח," אמרתי מהר. אולי מהר מדי. "אז איך היתה הבגרות?" כשהגענו אל הבית פתחתי אותו. בוני התרגשה לחזור אליו, הסתכלה בארונותיה ועיינה בספרים של אמה, הריחה את ריח אמה במיטתה, בחנה בדאגה את תכולת המקרר שלה. ביחד ערכנו ניקיון יסודי בבית, השקינו עציץ אחד שעמד תמיד בחלון, שטפנו, קירצפנו וצחקנו. בוני הפתיעה אותי, כשהוציאה מכשירי האזנה מכל מקום אפשרי בבית. על פניה ניכרה בבירור תחושת האשמה. היא המשיכה להפתיע אותי כשאמרה לי שהתמונה המונחת הפוכה היא תמונה שלה, בערך בגילי, שצולמה בתקופה שבה נולדתי ("כנראה שאף-פעם היא לא מחקה אותי לגמרי."). היא אמרה שלא תרים אותה עד שאמה לא תסכים, ואני התגברתי על הסקרנות. "עוד יומיים נספר לה," חזרה ואמרה כל הזמן.