זה בכלל לא משנה כמה חושבים על זה , זה בכלל לא משנה כמה מדברים על זה , זה אפילו לא משנה שעברת את זה בעצמך ואתה יודע שמיליונים עברו את זה גם . זה לא משנה כלל ועיקר ואולי בגלל זה ,זה כול כך מיוחד . אולי בגלל זה העיניים בכול זאת דומעות והלב נצבט . אולי בגלל זה אתה כול כך חושש ודואג . אולי בגלל זה אתה לא ישן בלילה אפילו שזה לא אתה עצמך .

כול החופש הגדול דברנו על כך, נסינו לשוות "עסקים כרגיל" אפילו נסינו להפחית בחשיבות של העניין . הפחדים והחששות הוצנעו ואף נראה היה כאלו נעלמו בכלל . המבט שלו היה מפוכח , הקשיב , הרצין ונראה כי הבין . פעמים רבות נראה היה כי דאגתי הרבה יותר מדיי .

"זה לא שהוא הילד היחיד בעולם שהולך לכיתה א´ " ניסתה איישתי לעודד ספק אותי ספק אותו . אבל משהו כרסם בי ככול שחלף הזמן . משהו לא הותיר בי מנוח ונראה שהזמן מתקדם באכזריות מכוונת ובכול ערב שחולף אני נכנס לחרדה . "אני לא רוצה שהוא ילך" רציתי לצעוק , "אני רוצה שיישאר לנצח כאן לידי" . "אני אבא שלו , ואני אוהב אותו ואני יודע היטב מה טוב עבורו" חשבתי אך שתקתי משום מה  .

ערב לפני , רחצתי אותו ואחר כך הלבשתי לו את בגדי השינה . "אבא שב קצת לידי" הוא ביקש ועיניי הביטו בו בחשכה . ראיתי את הכול מולי ראיתי את עיניו התכולות מחייכות , ראיתי את שערו הצהבהב , את חיכו . ישבתי לידו זמן רב עד שנרדם , עד שגלש לממלכת החלמות הקסומה . השינה שלו כול כך רגועה . ליטפתי את שערו לא יכולתי להשאירו כך לבד .

אותו הבוקר קמנו מוקדם , הילקוט שהיה מוכן מבעוד מועד הונח על כתפיו . רעדתי כאשר ידי התניעה את המכונית , התרגשתי כול כך . המכונית שעטה כך ברחוב ההומה תחילה של שנה חדשה . המוני ילדים וילקוטים צבעו את הנוף ואת המרחב . צחוק , גדש את הרחוב ורינה אך משהו כרסם בי הדיר שלווה מתוך גופי אך אינני יודע מה .

נכנסנו לכיתה , המוני ילדים צוחקים צועקים . הוא הניח את הילקוט ליד השולחן . עיניו מבוהלות תוהות חוששות הרגשתי כך . הרגשתי כי הוא עוד ילד , הרגשתי שאני לא רוצה להיות שם . השיעור הראשון התחיל נכנסה מורה צעירה חיכנית . המון הורים מודאגים . אחר כך טקס בחצר שירים ריקודים . ואז בלי התראה המורה ביקשה ללכת . כן המורה ביקשה מההורים ללכת .

זה לא שזה בה לי בהפתעה אבל רציתי להישאר רק עוד רגע אחד רק לבדוק שהכול איתו בסדר. אבל היא לא נתנה . עזבתי אותו עיניו הביטו בעיניי , הייתי חזק . יצאתי לאיטי מבית הספר , הוא נשאר שם לבד . נכנסתי למכונית אבל לא נסעתי לעבודה . ישבתי שם ממול והבטתי , הבטתי בחצר המתנתי . חשבתי שאולי הוא יצטרך אותי ואני לא יהיה שם .

אני יודע שהו ילד נבון , אני יודע שהוא ילד חזק . אני יודע שהוא חזק יותר מאבא שלו ולבטח הוא יסתדר שם . אני יודע היטב שהמורה טובה ותעניק לו הרבה , ואני יודע היטב שהשכלה חשובה . אבל הוא בני בכורי, שלי , ושם הוא רק אחד מקבוצה .

כול כך רציתי להיות תמיד שם בשבילו ולהסביר לו שהוא כול מיוחד . להסביר לו שלא חשוב עם הוא ידע או לא , ולא חשוב בכלל מה קיבל במבחן . לא חשוב מה אומרים אליו העיקר שיהיה עצמו כמו שהוא ממש .

היום הארור הזה סוף סוף ניגמר . רצתי לכיתה אספתי אותו בין זרועותיי . חיבקתי אותו חזק . הוא סיפר מה היה ושבסך הכול הוא נהנה . ויש לו הרבה חברים שם עוד מהגן . הוא הראה לי פרצוף מחייך שהמורה צירה לו במחברת הכחולה  והיא אמרה לו שהוא כול כך חכם .

בערב לפני שהלך לישון הביט בי בעיניי ואמר "אבא אל תדאג " . האמת שזה לא בדיוק עזר . ישבתי עם אישתי וסיפרתי לה , סיפרתי מה שהיה . היא צחקה ואמרה:

 "חכה נראה מה תעשה שהוא ילך לצבא" .