מעשה בבן מלך ובגן הנעלם..

 ענה ואמר, אספר לכם כל מעשה אשר קרה אותי, וזו היא:

            יום אחד נתעורר בן המלך.

אך לא ככל המתעוררין היה אותו בן מלך, כי כל המתעוררין, ישר כשפוקחין את עיניהם מתגלה להם העולם כצורתו האמיתית, והם שבים ומבחינים בין טפל לעיקר, בין אתמול להיום ובין מציאות ודמיון.. וישר שבים במהרה לעמל יומם, ואף על פי שלעיתים מתעצבין ביקיצתם על ממון שבין לילה היה ובין לילה אבד, או על אהוב שנפטר, ושב, ונפטר.. מיד חוזרין לדלותם וחסרונם, כי ידוע הדבר בקרב הבריות שדבר שהושג שלא בעמל אלא בחזיון תעתועים, לא עשה את קניינו בנפשם, וסופו שיעלם מדעתם..

          אך אותו בן מלך שהיה נתון במגדל (אותו שקרוי "טאואר") אחד מרוחק מאוד מעיני כל, והיה המגדל נמצא בתוך גן. והואיל והיה הגן בקצה העיר, לא נתנו אנשים דעתם עליו, אף על פי שיפה היה, יותר מכל גן אחר באותה עיר.. והואיל והיה שרוי בן המלך בתנומה, החל לגדול הגן פרא, שהרי הגשמים נתנו בעונתם, ואותו שהיה בעלי הגן לא מילא חלקו, לנכש ולהשקות הגן, ומשהחל לגדול הגן פרא, הדירו ממנו אנשי העיר את רגליהם, ומשכך, היה מגדל הגן והולך.. והיו אותם שיחים גדולים (שקורין העם "בושעאז") מצמחין והולכין, עד שלא היה מקום בגן לטייל או אפילו לעמוד, ומשכילו צמיחתן לרוחב, ונתמלא הגן עד אפס מקום, החלו מצמחין לגובה, עד אשר כיסו את אותו אשנב יחיד שהיה בחדרו של אותו בן מלך בראש המגדל, ונעשה בן המלך שרוי בעלטה גמורה. ומתוך שגדלו הצמחים כל כך, נעשו צפופים כמקשה אחת, ונתמעט כל אותו הדור שהכיר את המגדל ואת הגן, ונדמה לעוברין ושבין כעץ גדול, ועל כן הדירו רגליהם ממנו. וכל אותה עת שהיה בן המלך שרוי באפילה לא הזיקו אותו חושך נורא, אלא העמיק את שנתו,

אך מאותה שעה שנתעורר בן המלך, לא ככל המתעוררין היה בן המלך.

שאף על פי שפקח את עיניו, נתון היה בחושך כה מסמא, עד שלא יכול היה לדעת אם הוא נתעורר מתוך חלום, או שמא חולם הוא שנתעורר מתוך חלום, כך שהיה חוזר וחולם חליפות, עד שהיה בעיניו העולם האמיתי כחלום, והחלום כעולם האמיתי..

          וכך היה שרוי בעלטה ימים רבים, ואף על פי שנתעורר, עדיין היה מוקף בכל אותם צמחי פרא שמנעו ממנו את העולם האמיתי, והיה אותו בן מלך שרוי בדמיונות כל כך, עד ששגה בהם, והיה כולו סהרורי, שבחלום הכל קורה, ואילו המציאות קשה יותר, והיה כמהרהר ולא כחולם, עד אשר כמעט ונשתבשה עליו דעתו.

          והיה ליבו של בן המלך כל כך משתוקק לטוב, עד שהיו כל בעלי החיים שחיו באותו הכרך מסתובבין אנא ואנא, וכל בעלי הכנף היו חודלין ממעופן ונופלים וחוזרים, והיו האנשים מרגישים בצערו של אותו הלב, עד שהיה העולם  כולו שרוי באי נחת ובמצוקה גדולה, ולא ידעו על מה ולמה.

          ובאותו הזמן, ביבשת אחרת , דרה לה בת מלך. ולבת המלך הייתה ציפור שיר שהיו כל העולם מתמוגגין מיופיה, שהייתה שרה ומזמרת עד שכל הרואה אותה היו דמעות עולות בעיניו, ולא היה שב למקומו, אלא לאחר שגמר אומר לתקן בליבו את כל אשר קלקל בו ובבני ביתו.

          ומאותה העת שחשה אותה ציפור שיר בכאבו של אותו לב, חדלה מלשיר, והייתה מנהמת כיונה בכלובה, והיו כולם נעצבין אל ליבם והייתה בת המלך מבכה את אותה ציפור ולא אבתה לשוח ולשחוק כמקדם. ולאחר שגבר בה עיצבונה, לא יכלה עוד לשאת את צערה של אותה ציפור, ובלב כבד פתחה את כלובה של הציפור. ובתחילה לא אבתה אותה בת כנף לצאת מכלובה, אך אט אט החלה מפסעת, והבחינה שכל עוד היא מתקדמת לעברו של הלב, מוטב לה, והייתה הציפור עפה מכלאה והייתה תועה בימים ובמדבריות (וכל התלאות שעברו על אותה ציפור יסופרו במקום אחר) עד אשר הגיעה לאותו הכרך ולאותו הגן..

והייתה הציפור מרחפת על פני אותו הגן, ולא מצאה מנוח לכף רגלה, והייתה בת המלך מצטערת מכאב הציפור, ומכאב אותו לב ונפלה למשכב, והיה כל העולם מצטער אותה שעה..

          והיה בן המלך ער באותה שעה יותר מאשר היה בכל שנותיו, והיה ליבו פועם כל כך, עד שפרץ בבכי מר, והציפור שהייתה מנהמת ועפה מעל אותו גן הרגישה בבכיו של אותו בן מלך, והייתה מנקרת באותם שיחים ועצים שוב ושוב, ולא השגיחה כלל בקוצים עד אשר היה דמה ניגר והולך וחלשה דעתה ונפלה לתוך הגן.

          ואותו בן מלך שהיה בכיו מר כל כך, שם ליבו לפתע לקרן אור דקה מן הדקה שחדרה מבעד לחלונו, שניקרה הציפור את אותו עלה, והייתה אותה קרן דקיקה כל כך, עד אשר היה בטוח שאין זה כי אם עוד חלום בהקיץ, אולם לאחר שנוכח שאותה קרן קיימת והולכת ניסה בכל כוחו להגיע לאותו חלון, עד שגילה שלא קיר הוא אלא סבך רב של עצים ועלים וקוצים שחסמו את אורו וגרמו לכל אותה עלטה..

          והיה מתלש והולך, והולך ומתלש, וככל שהיה מתלש, וככל שהיה מתלש יותר עלים, היה נכנס אור בחדרו, וככל שנתגבר האור, היה מתעורר אותו בן מלך, וככל שהיה מתעורר היה מתלש והולך, וכשכילה לתלש ולקטוף את עלי העץ שכיסו את חלונו, היה רוכן אל מבעד לחלון והיה מקטף והולך, וכשכילה גם זאת, קפץ אל מחוץ לחלון, והיה משבר וקוטף ומתלש את כל אותם עלים של אותו הגן, היה מתחיל מלמעלה ויורד עד לקרקעית הגן..

          ועיתים שהיה מקטף בשמחה רבה, ועיתים שהיה תולש בחמת זעם וכעס רב, (שעיתים היו העצים שבים ומצמחין ענפים חדשים ממש מול עיניו, תחת אלו שכבר עקר במו ידיו..) ולעיתים חלשה דעתו וכמעט ופסק מלתלש, עד שלפתע מבעד לעצים הסבוכים החל מוצא פירות יפים כל כך, שטרם ראתה עין כמותם, שרק מתוך שגדלו כל אותם שנים פרא, נוצר בגן אותו מזג ואותו אויר הראוי לגידולם, והיה בן המלך את אותם פירות, ונחה דעתו והיה משתבל בהם מאוד..

          והיו הפירות משובחין כל כך עד שלעיתים נסתפק בהם בן המלך והיה שוקע בשינה ואוכל את אותם פירות, עד שהיה שב ליבו ונוקפו והיה נזכר שאותם פירות הן כאין וכאפס לעומת הגן שהיה שרוי בו בילדותו, והיה חוזר לעבודתו ביתר שאת..

          וכל אותה העת הייתה בת המלך שרוייה בצער גדול עד שנפלה למשכב מחמת געגועיה לציפור ומחמת המייתו של אותו לב הוא ליבו של בן המלך..

          והיה ממשיך בן המלך בעבודתו שנים רבות, ופעמים שלמרות כל אותם פירות נפלאים שכבר היה רגיל בהם, הייתה חולשת דעתו מרוב עצבות ומרוב עבודה קשה וכמעט ונפל למשכב, והיה לעיתים מדמה את עצמו חי את כל חייו בינות לעצים הקוצניים תלוי בין שמיים לארץ ניזון מהפירות שכבר חדלו להיות מושכים בעיניו, והיה נופל ליאוש.. עד שפעם אחת בעודו מעקר ומתלש את אותם העצים חלשה דעתו עד שנפל ונחבט והושלך עד לקרקעית הגן והיו כל אבריו שבורים וחלושים ולא נותר בו עוד כוח וכמעט והשיב את נשמתו.. וכך היה מוטל ימים ולילות עד אשר הרגיש לפתע דמעה הזולגת על לחיו, ועוד דמעה ועוד אחת, והיה מבריא והולך וגילה שזו אותה ציפור שיר שנפלה אל תוך הגן, ומאחר ודמעותיה השיבו את רוחו, ורפאו את כל אבריו והיה שמח והולך, ומכיוון שנתעודד ליבו נתנה שוב הציפור את קולה בשיר, והיה בן המלך שב לעבודתו והיה מעקר ומתלש את כל אותם עצים סוררים שבגן, עד אשר הגיע לקרקעית הגן ונגלה לו גנו בהוד יופיו וכמעט ולא יכל ליבו להכיל את האושר שנגלה לו, והיה חופר ומעקר בקרקעית הגן על מנת להוציא את שורשי הרע שנטמנו בה, והיו אלו שבים ובורחים וחוזרין עד אשר עלה בידו לעקר את כולו.. (ואף על פי שהיו שבים מאליהם עוד שנים רבות לאחר מכן היה שב ומעקרן ביד בתחילתן טרם שנתקבעו בקרקע..)

          ולאחר שסיים זאת, החל להשקות את הגן ולטפחו, והייתה אדמת הגן (שכעת הייתה ראויה לגידול) פורייה וטובה מאין כמותה ולא הייתה כמוה באותה העיר, הכרך או היבשת, והיו גדלים שם עצים ופרחים שעין אנוש לא שזפתן מעולם.. והייתה ציפור השיר מתרוננת בגן, והייתה שרה, עד שכל בן אנוש ששמע אותה לא שב למקומו אלא לאחר שגמר בלבו לתקן את כל אשר עיווה לו ולבני ביתו, והייתה שירתה מתוקה עוד יותר מקודם.

          עד שיום אחד נסתלקה ציפור השיר מגנו.

          ואף על פי שהיה שמח בן המלך בגנו, לא יכל עוד לחיות ללא שירתה של אותה ציפור, ונתכנס לפתח הגן (אותו מקום שקורין "אעקזיט") וחישב לעזוב את גנו ולצאת לנדודים עד אשר ימצא את אותה ציפור. והייתה הציפור שבה אל בת המלך, ומשראתה אותה בת המלך, ומששמעה שירתה שהייתה מתוקה יותר מקודם, קמה ממחלתה והלכה בעקבות הציפור, שהיה פלא בעיניה כיצד נתרפאה הציפור וכיצד נעשתה שירתה מתוקה יותר, ואותו בן מלך כבר ארז מיטלטליו, ועמד לצאת לדרך, עד אשר הגיעה בת המלך ופמלייתא עם הציפור אל הגן, ונשא בן המלך את בת המלך. והביאה בת המלך עמה זרעים ופרחים שלא נראו מעולם באותה יבשת, ונטעתם בגינתו של בן המלך, והיו גדלים שם עצים ופירות ופרחים שלא נראו כמוהם, וחזרה ציפור השיר לגן, והיו הם שרויים בשמחה גדולה, והממלכה הייתה כולה בשמחה, עד אשר היה כל העולם שרוי בשמחה גדולה עד מאוד..

 
 
תם ולא נשלם שבח לא-ל בוא עולם