הלב שלה תמיד היה בכיס הקדמי של החצאית או הסינר.

והיה הלב שלה רחב, היא היתה פשוטה עד דוק
בעיניים כהות וגדולות שהיו ניתנות לכול
היתה מביאה את עצמה דרך עיניה:
למורים, לעוברי אורח, לביתה- שהיה מורכב מאבא ואמא, וזכרונות.

אבל, עם כל מה שהיה לה, לא היה לה קול.
היא היתה מראה בורקת של כל אחד, היתה מחזירה לבני האדם, בשלמות, את מה שהשאירו אצלה.
הדבר שרצת יותר מכל, היה קול משלה.

את הלב שלה נתנה לאדם אחד שניבט בה יפה לאין שיעור (הו! כמה יפה שהיה)
והלב התרחב.
איש לא ידע שליבה לא ברשותה.
החלל שנותר בה היה מערבולות וסימני שאלה ותהומות, היה מחלל בה קולות אחרים. לא, לא שירים של אהבה, גם לא תשובות.
היא יכלה להאזין בו שר לה את סרנדות הכאב, רוקד בכל מקום פנוי.
מציף את התחושות הכי נושנות ששנים שכבו בקרקעית.

היא ניסתה לתפוס אותו, להקטין, להשכיח, לברוח, להתמכר
לצרוח
מקירות ליבה.
אבל, מסיבות מובנות, לא יכלה לעשות זאת.
רצתה לבכות ולנהום ולשמוע ניחומים, אבל, היתה כלואה במערבולת ימים רבים.

ויום אחד: יד מונחת על כתפה, היא שמעה נחמה. בתי,
גם ליבי חלל בקרבי.

ומאז היא מחפשת, נואשת, נרגשת, את האחד
שתוכל לשמוע בו את קולה שלה.

אמן.