כשהאוויר עולה לראש,
וכשהאור מסתנוור,
כשכל רשרוש הוא עוצמת כאב,
כשקול האמת הוא משהו מסתחרר,
אז אני מבינה שכלום כבר לא שווה יותר.
אין ייאוש גדול יותר מעצמת הבדידות,
ואין תקווה בונה יותר מעוצמת החולשה.
השמיים מתערפלים,
והנרות שוב כבים.
לילה יורד,
והשקר צף ועולה על המים.
אתה מסתובב,
רוקד כמו משוגע.
ואני בצד מסתכלת,
מעלה לצידך חיוך מטורף.
ואין זו האהבה,
ואין זו בכלל חיבה.
זו הקירבה המשגעת,
והרצון להיות אהוב.
זה הפחד מלהיות לבד,
והפחד מלהיות לא רצוי.
זה אני ואתה,
וזה כאילו ביחד.
כי בעצם כל מה שאנחנו,
זה בעיקר הפחד.