האקונה מאטטה.

בשורה הראשונה של המחברת, כדאי תמיד להשאיר רווח. אף פעם אי אפשר לדעת אם התחלתי במשפט הנכון ביותר.

הרמתי את העיפרון מהמחברת, ולא שמתי לב לכלום חוץ מהמחק שבקצה של העיפרון. אני מרגיש לפעמים שהחוויה הכללית, הפיוטית, מאבדת גובה בלי אנקדוטות נדושות מלאי אפרוריות, אז שברתי את המחק, כי נשבר לי מאידיאולוגיות, והלכתי מהשולחן בחדר העבודה אל הרצפה בחדר העבודה.

אחת שתים שלוש ארבע מרצפות מהדלת הימנית של החדר כשהיא פתוחה, אחת שתים שלוש בלטות ימינה, מכאן בקו אלכסוני לאורך עוד שבע. הנעתי קצת את הבלטה, שזזה בקלות, והרמתי.

בעולם שלי, בשביל להיות מכובד, אני צריך להיות כמעט כמו כולם, אבל בעצם, נותנים לי גם מרחב תמרון של כמה חריגות קטנות פה ושם, ואפילו אישור למוזרות אחת בסדר גודל בינוני עד קשה. עוד לא ממש הצלחתי להבין למה, אבל גם זה נראה לי משהו שקשור לנאוֹרוּת. בסופו של דבר אני רק יודע שאף פעם לא התעסקתי עם בנקים. זה לא שאני מהמטורפים שיסבלו כדי לא להיות חלק מהמערכת, או יְפַתחו תיאוריות למה משתלם יותר לעשות ההיפך מהדרך שבה רוב העולם המפותח עובד. אף פעם לא התעסקתי עם בנקים, כי יש לי בעיה עם חתימות.

כשאני חותם את השם שלי, אני יכול להרגיש איך קצת מהגוף שלי נושר ביחד עם הדיו. הפעם האחרונה שהצטרכתי לחתום, היתה, לא עלינו, בטסט התשיעי שלי. הבוחן, כמו השמונה לפניו, לא הסכים  בשום אופן שאחתום בסוף הטסט, והכל כבר היה ידוע.

אני חותם, ומאבד חלק מהמצח שלי, חלק שנמצא בדיוק מול הזיכרון שאומר: "צריך  לתת זכות קדימה לבא מימין". והנה אני פונה שמאלה, וכמעט עושה תאונה, ומקבל ברקס כזה שיכול להשתיק אפילו מטח של צעקות שמקבלים ממישהו אחרי שכמעט עושים תאונה.

אני בן שלושים ושתיים בדיוק בעוד שנה, ויש לי היום יומולדת. אני עובד בחנות לצעצועי עץ. בקבלנות, כי אני לא יכול לקבל תלוש משכורת. אני חושב לפעמים, אולי קורים לאנשים דברים מיוחדים בחיים. אז הרמתי את הבלטה, והוצאתי משם את השטרות שהיו מקופלות שם, כדי לעשות את הדבר שאני כבר כל כך מזמן יודע שאני צריך לעשות.

הדבר שאני כבר כל כך מזמן יודע שאני צריך לעשות הוא משהו קצת נורא ואיום. 

בפתח של חנות הפרחים, אני מוודא שאי אפשר לקנות בכרטיס אשראי, כדי לא  ליצור אי נעימויות, נכנס פנימה ומבקש לקנות אותה. לא, אני עונה, לא את החבצלת. לא את צנצנת הורדים. לא לא, לא את החנות. אני רוצה לקנות אותך, אני אומר, ומוציא מהתיק את חבילות השטרות. בעד סכום כזה, הרי, אי אפשר לסרב אפילו למישהו שלא יוכל לחתום לך על כתובה, שלא יוכל לנהוג בשבילך, שיאבד כל פעם קצת מעצמו.

היא כל כך טובה אליי עכשיו, אבל תמיד אני חושש שזה בגלל שקניתי אותה. נו, בטח שהיא אוהבת, ושאנחנו יוצאים לטיולים למעיינות, וכותבים שירים ביחד, ומדברים המון והכל, ואוהבים בייחוד בחורף כשיורד גשם בחוץ, ומביטים אחד בשני כל הזמן. אבל אני אף פעם לא יכול לדעת מתי יבוא הרגע, והיא תאמר לי זהו, נתת לי קבלה עם אחריות לכל החיים, ואמנם לא חתמת עליה, אבל אני רוצה לממש אותה עכשיו, כי אני פשוט לא יכולה לחיות עם מוזר. ותודה על הכל ושלום.

בחנות צעצועים בעיר, אני מנסה ליצור את הסיפור שלנו וכותב מזכרים. אתמול היית יפה יותר, כשנפלה עלייך חתיכת תקרה. היום אני שונה פחות. צריך לעבור שבעה הרים ושלושים וחמישה נהרות. כדאי אולי לכתוב פעם שיר שהולך ככה;

עולמי שלי

אנונימוס

איך לברוח תמיד

א-ל הפחד והצעצועים

איך להסתתר

לשמור כרטיס ברכה רשום

בקבוק של פלסטיק

איך למחזר.

תמיד חשבתי שהאהבות התלויות בדבר הן שיגעון של יופי, תלויות שם, מוצגות לראווה, מתמסרות אל הדבר הזה, חגות ושרות; הדבר הדבר, ויישמטו ממני בדיוק כשייגמרו לי החיים מתחת לבלטה שנמצאת ארבע מרצפות מהדלת הימנית של החדר כשהיא פתוחה, שלוש בלטות ימינה, ובקו אלכסוני לאורך עוד שבע.

הסיפור הולך ככה; היתה הדבר המתוק ביותר בעולם. הוא רצה מאד ולא ידע איך (הוא מפחד אפילו לחתום את שמו). הוא הכיר רק נתינה פשוטה, ותמורה. בהמון מזל ואהבה היא אמרה תמיד שאנחנו אוהבים מוזרים. הוא מנסה יותר מדי. היא תישמט ממנו. הם יחיו. היא תמות. הוא ימות.

ואולי ככה; שמים, ים, גלים, חנות פרחים, היא היא והיא.

או ככה;

שמונה ימים של יחד וחששות, בסוף היא תפרוש, בסוף תחזיר אותי, וביום התשיעי, היא מתמתחת ואומרת שהיא צריכה להגיד לי משהו, ואני חושב, תעשי לי טובה, לא יכולת להגיד משפט יותר בנאלי כדי ליצור אצלי את הרגש שנוצר ממשפט כזה? עכשיו נתיישב, אני אהיה במתח ובסוף תגידי שמע, אהבתי אותך ממש כשקנית אותי, לא יכולת לעשות את זה יותר טוב. ובכלל, יש גם דברים טובים בתרבות הצריכה של העולם המערבי, ואני לא מדברת רק על קוקה קולה.

היא לוקחת אותי בכח מהכורסה והחוצה לרחוב ועוברים במעבר חציה באדום ולכיוון התחנה ומול חלפן הכספים היא נעצרת.

הוא שווה הרבה, היא תאמר, והחלפן ישאל כמה, היא תגיד שאני שווה הרבה יותר מכמה שהוא חושב, ושאם רק יחתום לה על מסמך, היא תגיד לו כמה. הוא מעיין במסמך. אני לא יודע מה כתוב שם, אבל פתאום אני נזכר בסצנה ממלך האריות, טוב, זה לא שאני איזה מומחה, זאת פשוט הסצנה האחרונה, שכולם עומדים שם, סימבה ואשתו, וטימון ופומבה בוכים או משהו, ורפיקי מרים אותי, ז'תומרת את התינוק החדש ואומר שהוא יהיה המלך הבא, אפילו שאמרו לי שבסרט הבא שעשו התינוק הוא בכלל תינוקת, אז לעזאזל הכל.

היא משאירה אותי שם ולוקחת תמורתי כסף עיראקי כי זה מה שהולך היום, ואני יושב ומסתכל איך החלפן חותם את השם שלו על המסמך ההוא, והיא לא יכולה להוריד את העיניים מהחתימה הזאת, שהיא בכלל קשקוש אחד גדול אם תשאלו אותי, ואז היא תסתכל לו בעיניים ותגיד את התודה הכי נוטף ריר שאני מכיר.

או שבכלל הסיפור ילך בכיוון אחר, יקבל מפנה דרסטי כשהיא תרצה לטוס לחו"ל ואני אגיד שאני נוסע איתה. הגענו לשדה תעופה, המטוס עומד להמריא ואני לא יכול לחתום על המסמך שאומר שלא העברתי שום חבילה מאף אחד לאף אחד, ובגלל שאני לא מסכים לחתום, השומר ראש המגודל הזה מחרים לי את המזוודה, ובתוכו הוא מוצא חבילה עם מאתיים כדורי 5.56 שדוד משה מהחווה נתן לי להעביר לדון חולירו, החבר הכי טוב שלו, והשומר לא מאמין כשאני אומר לו שבכלל לא חתמתי על המסמך מסיבה אחרת, אני לא סובל לאבד משהו מעצמי כל פעם, אז הוא לוקח אותי בכוח לשוטרים שלוקחים אותי בכוח לסוהרים ששמים אותי בכוח בתא בכלא.

שלושים ושמונה דקות אחרי שמשחררים אותי כעבור שנתיים וחמש חודש, אני כבר אהיה בבית שלה ואגלה מכתב רקוב שילך בערך ככה: חזרתי. אתה בטח עוד בכלא עד שתקרא את זה אז מזל טוב על השחרור. באתי רק להחזיר לך את הקבלה, אני חוזרת לשם מחר. האחיין של דון חולירו ממש טוב אליי, והבן שלנו קיבל את הגבות שלו. חיים טובים.

נגיד עכשיו, נראה לי שזה בדיוק הרגע שאני שמח שהשארתי רווח בשורה הראשונה של המחברת, כי אחרי שהסיפור ברח לי אני יכול לתת כותרת או משפט פתיחה שישנה הכל. אני יכול נגיד לכתוב: "דם ויאוש, מחשבות של רוצח לפני התאבדות". או "כשהייתי בדרך לבית חולים אברבאנל עלו לי כל מיני מחשבות בראש:". בסוף אני אכניס משהו בשורה הריקה הזאת, בזה אני בטוח.

נמאס לי כבר לנסות כל הזמן,

אני יוצא מחנות הצעצועים עם מחברת ריקה, ובדרך למשתלה שלך אני שמח כל כך, שבעה חודשים אחרי שנפגשנו, שקנית אותי, שאני עוד זוכה לראות אותך כמעט כל יום, שאנחנו עדיין יודעים לראות אחד לשני בעיניים, ושהתברר בסוף שבכל זאת לא שווה להשקיע בכסף עיראקי.