הערב, כשישבתי על המיטה, בחדר השינה, הרגשתי שבימים אלה, אני כמו סדין תלוי ליבוש על חבל הכביסה, למעלה, אצלנו על הגג, ביום שמש נעים.

רוח קלילה מנשבת והודפת אותי מצד לצד. ריח טוב נודף ממני. נוזלים שאיני צריך להם, מתנדפים ממני ואני מחזיר לשמש אור, ומשחק משחקי צבעים עם שאר הבגדים התלויים ליבוש.

הילדות עולות לגג ומשחקות. נוסעות באופניים, קופצות על מזרון ישן. ואני מקבל את צורת הרוח, מתקפל ונמתח.נושם ורועד.

רוב היום  אני מאזין. בעיקר לתנועת הענפים של עץ הפקאן הענק, בתוך הרוח, אבל גם לקולות ציפורים נודדות ולאוושת הרוח.

קולו  של הכביש הרחוק, הסואן, נמהל, מדי פעם באויר הסובב, אך רקיעת הסוס על דופן הפח של האורווה, או מטוס ריסוס חולף מסיחים את הדעת ממנו, ולקולות המואזין, מאזין אני ברב קשב.

(לא כך אני כשהרוח חזקה. אז אני מחזיק חזק בחוט כדי לא לעוף. שאון הרוח מקשה עלי להקשיב ואני נחבט. מעלה את שולי כדי לתת לה לחלוף. לא מצליח להיות קשוב לסביבה, אלא לקול המשב החזק המכה בי.)