קורא "כמאה עדים" מאת אהרן אפלפלד
מי יודע אם ספר כזה יתורגם
והנה מוציאים את הילדה שהסתירו במנזר
קול היריה עוד מהדהד בכל העולם
המרחבים פתוחים ושמש אביבית פורשת
שדות שקטים מעובדים
וזהו סוף המלחמה ההיא
ורצף סיפורים כתובים ביד אמן על הדפים.
אני שוכב על המיטה ביום שבת חודש תשרי
הבנות משחקות קוביות בסלון
אבל ראשי רחוק עכשיו, כאילו בזמן אחר
ויש לי שם נוסף, חדש וזר.
לקח אותי איתו מר אפלפלד אהרן
למסעות, לנדודים, אל בין הנרדפים
ואני שומע את קולם את לחשם
ודרך עיניהם רואה איתם
מה עלי לעשות כעת, אל מול דפים
הילדה רוצה חלב, אז ממלא לה בקבוק קטן
ילדה ברת מזל, חודש תשרי
והשבת שקטה שקטה, מבטי רחוק אל המנזר
ואל ילדה קטנה מוטלת בשדה
"אל תפסיק לכתוב" אומר לי כאן הדף
והעט שלי חוזרת לעגל, לרעוד בין השורות
ומפי יוצא שם עתיק וגלותי
לבתי, ומחבק אותה חזק בין הזרועות
הוא מספר שבגיל תשע אסף אותה אל הבונקר
ילד שממנה מעט יותר גדול
איני יודע אם את סיפורו שלו אני שומע
ועוד מעט כבר לא יהיה את מי לשאול
וסיפורי דומה מאוד, סיפור אבי
(אשר כעת מפליג לעבר איסטנבול)
והוא גדל בזהות בדויה, אצל שתיים, נוצריות, בהמסטדה
שבזכותן אני רועד היום
אני עובר לאורך דף, עולה לעוד אחד ושוב יורד
ומחכה לשמוע סוף טוב כשל אבי
אך מסיים את הסיפור עם סוף המלחמה
הילד את הילדה למנזר מביא
ודוקא כשהסכנה חלפה והאפשרויות פתוחות..
אך הוא לאמריקה מפליג
הוא לא יקח אותה איתו, קוראים לה גיטל הקטנה
האם יהיה מי שאותו העדרה ידאיג
כותב הוא את עצמו כל פעם מחדש בכל סיפור
וזאת לא פעם ראשונה אני ניצב מולו
אותו עבר שלא פוסק לרגע להתסיס
עשרות מבטים של מתבונן, וזויות
חוזר אחורה כדי קדימה להמשיך
שותה עוד ועוד מזה המעיין
מתוק מעורב בו עם מלוח אך הוא זורם ומפכה ולא נרדם
וכששותים ממנו רועד כל העולם
