הם עומדים דמומים, וחוט בלתי נראה קושר ביניהם.
שעת שקיעה עכשיו, ופניהם אל מקום אחד.
כמו בסופו של יום, כך גם בבוקר מוקדם:
ביציבות, ללא תנועה, ורק רחשי ליבם מתנועעים בתוכם ולמעלה מהם.
אני מביט בהם מגבם, פניהם לא נראות לי
אני יודע שזהו מנהג להם, שנים רבות.
אני רואה כתפיים רחבות לצד גופים צנומים, ובאזני קול סדוק בעברית עם מבטא רחוק.
את החלק המסיים של התפילה, ´עלינו לשבח´, אומר אדם אחד, עם שפם קטן וכיפה קטנה. כמדומני שהוא מתקרב לגיל שישים. קולו רך, שקט, והמילים, כל כך נינוחות, פורשות מפיו אל בין המתפללים.
כשיוצאים אל הערב, אני רואה כי קומה דומה להם. כמו איזו חבורה, והם מביטים בשמחה במדרגות החדשות, ובקירות המחופים שיש, שרק לאחרונה, עם שיפוץ בית הכנסת, קבלו חזות חדשה.
כמה יפה לראות אותם מתחדשים.
מי יתן חלקי עמהם.
