בדמי היא זורמת,

בגופי מתפשטת,

החרפה שהמטתי על חיי שלי.

אהַבתי אליה לא פסקה לרגע,

קברה אותי עמוק תחת כובד כאבהּ.

דחקה אותי אל חדרון אטום בליבה ושם,

שם שכחה את המפתח אל דלתה.

ואני חופר, מחפש בה מוצא,

שאוכל להזכיר את קיומי בראשה,

פן תשכחני בבוא הימים,

ותלך עם נסיך עטור בצללים.

ואני, שומר היער הסבוך של ליבה,

אשמור אהבה בליבי,

שלא תצא אל אוויר הארץ השוממה מאהובתי התמה.

ותגדל ותצמח ותשלוט בעיניה,

שנמנעו מראות אהבה טהורה

כשלי אלייך, מלאך אגדי,

ליבך לוהט כשמש מחום של חיבה,

אך ידייך, ידייך קרות כקפור על הדשא, כאגם קפוא,

כי יבשו מלחוש את ידיי,

החולמות שוב לרגש את הסלע הקשה שבליבך.

געגוע עַז חשה נפשי, אין לה דרך חוברת כנפשך הצלולה.

צלילי נשימתך חסרים לאוזניי, שעולים ויורדים בעת שינתך,

בזמן שנראית את כנסיכה מתוקה, הממתינה לקריאה,

לאוושת הרוח האחרונה,לפני קומך מערש הדווי שהקיפך בנומך.

ותביטי בעיניי העורך בבוא יום,

ותביני כי לא תמה אהבה מליבי מעולם,

את תדעי שקלוני גדול מנשוא,

שנשארתי אחור, אך המשכתי אהוׁב.

בתחרות האוהבים, ניצחתי אני,

אך שמוטים פניי,כי ליבי נותר ריק,

ריק ממך, מתחושותיך ונשימותיך.

אמשיך לתהות בראשי מתי הרוח תמשיך לנשב בשערי,

כרוחך עלי, כאהבתך שהייתה אלי,

כגלי הים אל החוף הנהור, בו קראתי את מחשבותיי הטמאות,אך נוגות.

והבטתי בירח שקרן לי כזיו אישונייך החודרים את עיניי המותשות,

מרדיפה אחר האהבה הכוזבת של חיי.

אך לעולמי עד תמשיכי לנבור בשפך דמי,בתוככי גופי,

בעורקי נשמתי, ובלוחות ליבי, החרוכים מצלקות,

ופצועים ממכאובייך, הכבויים מהשמש הזורחת בעַמקי ליבך הכתום,

כשקיעה בליל ערב אדום, כאהבתנו...