אלוקים,

שטיח זה שפרשת מעליי, השחור בליל ותכחול ביום,

בו טמונים אין סוף לבבות פועמים בציפיה לעולם שקט,

מנוע ממלחמה,

יודע את כל מעשי האדם על הארץ השוממה הזו...

הכוכב שקורץ לי שם,אוהב בחמימות בלילה קפוא,

הוא מרחיב את אופקי אישוניי הירוקים שרואים את עולמו של היוצר

המרהיב,

בוחן מקרוב את עיניי השחרחרות, ושואל מהן קצת עצב שיוקל להן,

הוא מאיר בעוצמה את סוף דרכי במסע המפרך שחוותה נפשי העמוקה,

בשאול הצל השחור של העבר, שהכאיב בשוט שנים, והחדיר צלקות על בשר

ימיהּ, וירפאנה אותה ברחמי יובלים של שמחה ענוגה, של הווה מתַקְתַק...

שלהבתו מתרחבת, גדלה וגדלה, שואבת ממני את כל עצבי המאוס,

ויוצרת לי פתח לבן, צחור כיונה טהורה של שלום ואחווה,

ומן הדלת יוצא המלאך המבין, היודע דבר, שמחוויר מראותי זרוק, עזוב,

ללא טיפת חיים של הווה ועתיד, רק אוויר של פעם, נשימה אחרונה של עבר,

ואתחיל במסע הארוך אל העתיד הלא נודע, וההווה המתחבא מאחורי פצעי

ילדותי,יתקדם ויהפך לעבר נדוש, שאהרהר בו רק בימי העצובים והקרים,

כשענני הכבוד יסתירו את הכוכב שמאיר את עולמי, את עיניי, את חיי,

ויראה את שאר החתכים על גופי החבול, ואני אדע אז,

שללא עברי, לא הייתי יכול להבין את ההווה המזהיר ממולי,

המלא בורות שחורים, כבארות ריקות של האתמול והאמש,

שסימנוני במכאוביהן הנאורים על זרעותיי הפשוטות אליהן,

ומשכוני אליהן באהבה,כמו אם זקנה,חמה,עטורת ימים ושנים.

את מסע העתיד אסיים במילים בהן התחלתיו,

מילים שחרוטות עתה על כל לוחות ליבי לעולמי עד:

"שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד!"...