בס"ד

כציידת,

עמדתי על המשמר כל הלילה.

במארב בין סבך שיחי סירה קוצנית [כמו שלימדת],

עד שיעזבו כל ההגנות בגופי.

צפיתי בהן בחצי חיוך,

נמוגות אט אט.

הפכתי נערה רעבה ללחם,

מתנפלת, אחוזת בולמוס, על שיריך.

בולעת כל הברה, כל תנועה,  כל דימעה.

מזינה את הנפש

בפחדיך, באהבותיך,

במורכבותך.

אופיום הערגה, הכמיהה, הגעגועים,

מתפשטים בדמי,

מחלחלים לכל איבר שהחל להבריא,

מתבצרים.

מזכירים לי שאני בסך הכול,

שבורת לב.