האדמה מצטחקת אל מולי, בלי פחד.
ועומד מולה ושואל (אותי)
מאין היא לוקחת (את הכוח)
את שיטת המחשבה
להצמיח כל הזמן
את השפע הבוהק הזה,
בשמש,
בשקט בשקט,
לישק לכל שורש ועשב
ללחוש כך "גדל, גדל!"
בלי בושה שתפגע
(בה)
בלי ייאוש המכרסם כל תקווה.
כך בהילת הפנסים העלובה
רק שותקת, מלווה.
בלעדיה רק אני כאן
ואני אזקוף כתפי ואתבונן שוב -
אם ראיתי (את הבוקר),
אם פקחתי את עיני?
היום, רק היום.
ומחר אולי.
תגובות